הפסיכולוגית שלי הביטה בי במבט לא מרוצה. יכולתי לראות אותה תוהה כמה נרקיסיזם אפשר להכניס באישה אחת, צנומה ונמוכה כמוני. אני חייבת שהיא תסכים איתי. למעשה, אני חייבת שכל העולם יסכים איתי. שאף אחד לא יתנגד לי או יסתור את עמדתי. החלטתי להילחם בה, בידענית המשקפופרית שלוקחת ממני 500 שקל לפגישה.
"אני יודעת שאת שונאת אותי, שלא תחשבי שאני לא רואה את זה במבט שלך, אבל תביני גם אותי, מאסתי בו! אין לי צורך בו יותר. ראית פעם ילד שמשחק באותו הצעצוע כל חייו?".
הפסיכולוגית זזה בכיסאה ושאלה: "מה בדיוק מיצית בו? הוא כבר לא מעניין אותך יותר?".

לא נתתי לה להמשיך. התפרצתי לדבריה. "הוא מעולם לא עניין אותי", אמרתי לה. הוא אוהב ים, אני אדם של יבשה, מים עושים לי בחילה. פעמיים בשבוע הוא יושב מול הטלוויזיה וצופה במשחקי כדורגל. בזמן הזה אני משוחחת בטלפון בקולי קולות ואפילו שוטפת את הבית. עוברת עם מגב מול עיניו, וכלום".
"הוא צופה בכדורגל, זה התחביב שלו, למה אתה מתחרה בזה?", היא שאלה.
"אני אשתו, אני יושבת לידו, הוא אמור להתעניין בי. לשאול איך עבר עלי היום, האם רבתי עם מישהו, האם לקחתי את אמי לרופא, ומה הן השקיות המונחות על השולחן. אולי קניתי לעצמי שמלה, בגד או מלתחה חדשה". 
בשלב זה הרגשתי שאני מרימה את קולי מעט מהמקובל בקליניקה שקטה בהוד השרון. אז לקחתי כוס מים, שתיתי והמשכתי. "גם במהלך היום הוא כמעט לא שולח לי הודעות, משהו עם געגוע. הוא מתקשר רק בענייני ניהול הבית: לברר אם בשישי מגיעים אלינו אורחים או שצריך להזמין מקומות במסעדה".
"אתם הולכים הרבה למסעדות?", התעניינה הפסיכולוגית.
"כן, אני אוהבת דגים", השבתי. "לפעמים אני חוטאת עם קצת אויסטרים. אוהבת את הטעם של זה בגרון. אם עוצמים עיניים, אפשר להרגיש שפוסידון בעצמו משקה אותך במטעמי האלים".
"גם בעלך אוהב מסעדות?", היא הקשתה עלי.
"לא, הוא אוהב שאני מבשלת בבית. כשבאים אלינו הילדים, הוא מביט בשתי בנותי המפונקות ואומר לבעלים שלהן: "מתי תלמדו אותן לבשל כמו אמא שלהן? תראו מה אתם מפסידים".
לרגע אני מחייכת. אף שאלו בנותי, אני נהנית להשוויץ בפני בעליהן. גבר זה גבר, אם האוכל טוב אפשר להבחין בזאת בעיניו המעריצות.
"מה שאת אומרת פה", היא מנתחת, "זה שבעלך מעדיף את המטבח שלך על פני מנות שף במסעדה. וכשאת מגישה לו, הוא מחמיא לך בפני כולם".
"כן", אמרתי, "אבל אף פעם הוא לא נכנס למטבח, לא ביקש ממני ללמד אותו לחתוך כרוב, לתבל עוף או לאפות לחם. זה בכלל לא מעניין אותו. אם היינו באמצע שנות ה–80, קצת אחרי החתונה, עוד הייתי מבינה. אבל היום? היום כל גבר מבשל. כל גבר מבקש לראות את הבגדים שרכשה אשתו".
"את לא נמשכת אליו?", היא שאלה אותי. 
פערתי את עיני, לא הבנתי איך השיחה הגיעה למשיכה. "פעם נמשכתי אליו יותר", הודיתי. 
"משיכה היא עניין של תקופות", היא אמרה. "את אוהבת את היחסים איתו?".
"האינטימיים?", שאלתי.
"כן, סקס", היא הבהירה.
"כן. בהתחלה היה בוסרי, אבל ייחסתי זאת לגילו. למעשה, גם אני לא ידעתי מה אני אוהבת. עם השנים גילינו אחד את השנייה לאט–לאט. הוא יודע איפה לגעת, מה לנשק ובאיזו מהירות".
***
הרגשתי סומק עולה בלחיים שלי. כבר שלושה שבועות שאני מתחמקת מידיו לעת לילה. מסובבת גופי אל הקיר, מכבה את האור ונרדמת. 
אתמול הוא שאל אותי מה עשה לא בסדר. אפילו קם להתקלח, חשב שנודף ממנו ריח לא טוב. הקווצ'וץ' הזה בלב הגיע גם הוא. מאז נכנסתי לפורום הפמיניזם ההוא אני כמעט לא יכולה לראות אותו מולי. הוא נראה לי כמו כל מה שמשובש במין הגברי. 
אולי זה הזמן לספר שגם לפסיכולוגית הזו הגעתי רק כדי שתיתן לי אור ירוק להתגרש ממנו. שתגיד לי שאני לא טועה, שאחרי כל כך הרבה שנים מגיע לי משהו חדש: זקוף גוף וראש, גבר פמיניסט מהדור החדש, שילך איתי לקונצרטים, ידבר איתי על רגשות ויבכה 
מסרט רומנטי. כל כך רציתי איש כזה, שירשה לדמעותיו לזלוג.
"למה שתקת פתאום?", שאלה הפסיכולוגית. "אפסיק אם השאלות שלי קשות לך מדי".
"סתם, נזכרתי במשהו", עניתי.
"במה", היא שאלה.
"ערב שישי אחד, לפני כמה חודשים, כשחזרנו מהמסעדה החדשה של הצרפתי ההוא, הרגשתי לא בנוח, שנסחפתי. החשבון יצא יותר מ־1,000 שקל. בעלי, כמובן, הוציא אשראי ושילם מיד, לא אמר לי מילה, אבל ידעתי שזה כבד עליו".
"אז למה לא חלקת איתו בתשלום?", היא שאלה אותי.
צחקתי לעצמי. רציתי להסביר לה שהוא אבן. אף על פי שמשכורתי גבוהה משלו, מעולם לא נתן לי לשלם עליו במסעדה, גם לא את הטיפ. הגעיל אותי כשהיינו יוצאים עם חברים והייתי רואה את חברותי מוציאות את האשראי שלהן, משתתפות בתשלום יחד עם בני הזוג. "אני אוהבת שהוא משלם עלי, הוא בעלי, לא?", חייכתי.
"בקיצור", סיפרתי, "הגענו הביתה, הרגשתי לא בנוח כשהוא הסיר את חולצתו מול המראה. עמדתי מאחוריו, חיבקתי אותו ואמרתי: ‘תן לי להשתתף, זה יקר מדי'. הוא לא ענה לי. רק הסתובב אלי והוריד ממני את שמלתי. באותו הערב נתתי לו לבוא אלי באור, אף על פי ששנים לא הסכמתי לזה, גם לפני הלידות".
חום מוזר הציף לי את הבטן.
***
"בשביל מה הגעת אלי?", שאלה הפסיכולוגית. "יש לנו עוד עשר דקות עד שתקומי מהכיסא תרשמי לי צ'ק ותפני את המקום למישהו אחר, ועדיין לא הבנתי מדוע הגעת אלי".
הרגשתי את הזיעה מגיעה לי אל המצח. שיחקתי בעצבנות באצבעות ונזכרתי בפורום הפמיניסטי ההוא, איך כולן מעלות שם תמונות מזוגיות חדשה, או מחופים יפים בתאילנד, שם גילו את הלבד ואת עצמן.
"אני רוצה להתגרש", זרקתי לחלל החדר, "מגיע לי יותר". 
"ואיפה יש יותר?", שאלה הפסיכולוגית. "ספרי לי ואשלח אותך לשם".
צלצול הטלפון הפסיק את השיחה. זה העו"ד שאיתו התייעצתי לפני יומיים. בפורום נכתב שעוד לפני שמודיעים לבעל על הפרידה, חשוב להתייעץ עם עורך דין טוב.
הפסיכולוגית ישבה מולי ולא הזיזה את מבטה ממני. הפרקליט היה על הקו, המתין שאענה לו. גם שתי הודעות טקסט מבנות הפורום, שגם הן גילו את עצמן מחדש, חיכו למענה. אחת הציעה לי את המיטה שלה ללילות הראשונים והשנייה כתף תומכת.
הזיעה התגברה. נעמדתי וכמעט מעדתי.
הפסיכולוגית קמה, עכשיו ראיתי שגם היא נמוכה, אחזה בידי ושאלה אם הכל בסדר.
"במי אני נלחמת?", מלמלתי לפני שעצמתי את עיני. "במי אני נלחמת?".
הפסיכולוגית לא ענתה. נתנה לי כוס מים וביקשה ממני לפתוח את עיני. לגמתי ממנה ואמרתי: "הוא כן בוכה, בעלי. בחדר הלידה בכה עמי כשכאב לי, וכשמת אבי בכה בלוויה. בעלי כן בוכה". 
"אסור לי לתת עצות כאלו", הסבירה הפסיכולוגית, שהפכה פתאום לאחות רחמנייה. "אבל אל תזרקי אותו, עוד מוקדם".
ביציאה מהקליניקה טלפנתי לבעלי. ביקשתי ממנו להגיע מוקדם הערב, הבטחתי שאכין לו את הבשר האהוב עליו.
"במה זכיתי?", הוא שאל.
"תביא איתך יין אדום, בסדר?", לחשתי.
"את בוכה?", הוא שאל.
"רק תביא איתך יין", הבהרתי.
"אבוא מוקדם", הוא הבטיח וניתק.
לא נכנסתי יותר לפורום. החופים בתאילנד יחכו. עדיין לא סיימתי להיות אישה. פשוט אישה.