1. כשאנו מיטלטלים בין אירועי משפט אזריה לבין חקירותיו של בנימין נתניהו, מתנהלת מתחת לאפנו דרמה גדולה. על פי פרסומים זרים, שאותם ייחס שר הביטחון אביגדור ליברמן השבוע לצבא נסיכות ליכטנשטיין, תוקף צה"ל מטרות של דאע"ש בחצי האי סיני ויעדים צבאיים בסוריה. פעילות זו הולכת והופכת לשגרה אזורית שנטמעת בתוך התוהו ובוהו שאופף את האזור.



פעילות זו, שזוכה לפרסום זר מעת לעת, מתיישבת עם תפיסת המב"מ (המערכה שבין המערכות) שפיתח הרמטכ"ל גדי איזנקוט ותכליתה לשבש את עוצמת היריב, לא לאפשר לעימותים לגלוש לשטחנו, ובכך להרחיק את העימות הבא או לצמצם את עוצמתו. התנהלות זו, באישור שר הביטחון והקבינט, מביאה את ישראל למדיניות של "הליכה על חבל דק" שיש בה סיכונים וסיכויים בערבוביה, והיא דורשת פסנתרנים בעלי יכולת כיוונון עדינה (לא בהכרח אהוד ברק...).



יש להניח כי פעילותו של "צבא ליכטנשטיין" בסיני נעשית בתיאום ובהסכמה של הנשיא המצרי א־סיסי. יש בהתנהלות כזו כדי להחליש את הארגון ולשבש את פעילותו, אך מנגד דאע"ש, שמתרכז בינתיים בסיני, יכול להעתיק את מאמציו אל ישראל וגבולותיה ולהביא לתחילת מסלול של עימותים בין דאע"ש לישראל שלא בטובתנו.



בפעילות בשטח סוריה נגד יעדים צבאיים ומחסני תחמושת מבקשת ישראל, על פי ההיגיון, למנוע בכל דרך העברה של נשק אסטרטגי שובר שוויון מסוריה לידי חיזבאללה בלבנון. זהו יעד מרכזי של צה"ל בסוריה, לצד הרצון להרחיק את המלחמה הפנימית מגבולנו בגולן. גם בסוריה נדרשת אמנות "הליכה על הסף": מצד אחד הרתעה, פגיעה בהתעצמות חיזבאללה, שמירה על חופש טיסה ואיסוף מודיעין - וממול חשש הגיוני ש"נעבור את הסף" ונביא להידרדרות צבאית לא רצויה.



פעילות זו שהופכת לשגרה בנויה על תשלובת של סיכונים מחושבים שמחייבים איזונים, בלמים, הגיונות, תעדוף יעדים וזהירות מפני התרגלות ו"טעם של עוד". זו פעילות חשובה מאוד גם לביטחון המדינה וגם לבניית מערכות תיאום ואמון עם מדינות ערביות מתונות באזור במלחמה נגד האסלאם הקיצוני, אולם היא דורשת שתי ידיים אמונות על ההגה ושתי רגליים מיומנות עוד יותר על הבלמים.



2. במהלך משפט אזריה שוחחתי עם בכיר בפרקליטות הצבאית, שסיפר לי כי מיד ביום האירוע היו בכירי הסנגוריה הצבאית בדרכם לפגוש את החייל ואת משפחתו ולהציע להם סיוע משפטי בכיר, כיאה ללוחם בצה"ל, שגם אם כשל מגיע לו הייצוג הטוב ביותר.



לרשות הפרקליטות הצבאית ולסנגוריה עומדים במסגרת שירות מילואים בכירי הפרקליטים במדינה. משפחת אזריה ביקשה אז מאנשי הסנגוריה להסתובב ולחזור לבסיסם. על האירוע השתלטו כבר בראשיתו במאים, אנשי תקשורת וחובבי אולפנים מקצועיים יותר.



לאחר מתן גזר הדין אני חושב שבתוך בליל הדיווחים, ההערכות והפרשנויות - תפקידי שלי בטור זה הוא לעמוד על "שיעורי הבית" שקיבלו צה"ל והרמטכ"ל מהאירוע, מפסק הדין ומגזר הדין. הלקח המרכזי הוא שטיפול מפקדים ברמות הבכירות בתחקור מקצועי של אירוע, בהחלטה ובדין פיקודי - הוא יעיל יותר, תכליתי יותר ומשמעותי יותר מבית משפט. זה אומנם לא אפשרי בכל אירוע, אולם כשניתן צריך ללכת למסלול הזה ובלבד שיהיה כן, אמיתי, לא מתחמק, לא מעגל פינות ובפיקוח וליווי של הפרקליטות.


משפט אזריה, כמו משפטים דומים בעבר (ובטח כיום, בעידן ההתלהמויות והרשתות החברתיות), הוא נזק לנאשם ולמשפחתו ונזק לצה"ל ולמדינה.



השיעור השני נוגע ל"מינון יתר" באמירות קברניטים. בכלל, קברניטי הביטחון צריכים לדבר מעט, כדי שאם יאמרו משהו חשוב - יטו להם אוזן. העובדה שגם ראש הממשלה, גם שר הביטחון, גם הרמטכ"ל וגם דובר צה"ל מיהרו לצאת בהכרזות ובהודעות (משיקולים ברורים) הייתה שגיאה. יש לתאם עמדות ולעשות "סידור עבודה", וגורם אחד מוסמך צריך לומר: "ראינו על פניו אירוע הסותר את ערכי צה"ל, אנו חוקרים, נסיים ונודיע". זהו.



הלקח השלישי הוא פתיחת החקירה במצ"ח בהוראת התביעה הצבאית בסעיף "חשד לרצח". נכון שירדו מזה מהר ועברו להריגה, אבל אין הזדמנות שנייה להשאיר רושם ראשון. עניין רביעי קשור למצ"ח עצמה - אין צורך לאזוק חייל נורמטיבי שכשל. זה טוב לצלמים ורע לצה"ל. חייל קרבי וחובש הוא לא רוצח סדרתי ולא יברח לשום מקום. ראש אכ"א צריך להוציא למצ"ח הנחיות מחייבות בעניין זה.



שיעור נוסף קשור לאמירות הרמטכ"ל ומפקדים תוך כדי חקירה והליך משפטי. גם כשמופיעים בפו"ם ואפילו בפני קורס פרקליטים, גם אם בחברה הישראלית ובתקשורת כבר לא מייחסים חשיבות לחוק הסוביודיצה - צה"ל ומפקדיו לא משוחררים ואסור להם להיתפס כמנסים להשפיע. אני יודע שלא זו הייתה הכוונה, אבל זו הפרשנות שניתנה (גם על ידי בית המשפט).



ולקח נוסף: גם אם החייל כשל, היחידה והמפקדים צריכים לשמור איתו על קשר וביקורים בכל מחיר. גם אם מקליטים אותם. הרמטכ"ל לבטח ידון בנושא ובלקחים בפורום מטכ"ל, ימנה מישהו לרכז את הלקחים, יוציא איגרת לחיילים ולמפקדים, ידבר בפני פורום הספ"כ. אבל העבודה בסופו של דבר היא של המפקדים וקציני החינוך, והמסר פשוט: גיבוי על שגיאות ותקלות - כן. חיפוי על יוזמות פרטניות בהוראות הפתיחה באש - לא.



3. השבוע, כשהתברר בחשיפה של ברק רביד מ"הארץ" דבר המגעים בין נתניהו, עבדאללה, א־סיסי והמזכיר קרי על יוזמה אזורית, בתנאי שהרצוג יצטרף לממשלה - ציפיתי לנימה של התנצלות שמן הראוי היה שתבוא מצד מספר צייצנים וצייצניות במפלגת העבודה ובתקשורת. עקבתי אחר אלה שהאשימו את הרצוג, הלבינו את פניו וטענו כי הוא מעדיף כיסאולוגיה על אידיאולוגיה וכי כל תכליתו הינה לזחול לממשלה ולהציל את כיסאו. והנה, נחשפת האמת. נחשפה הסיבה למו"מ, נחשפה עמדת ראשי מדינות ערב המתונות, ונחשף שוב שהרצוג יותר אחראי מכולם ויותר חרד לגורל המדינה וביטחונה. הוא העדיף לחטוף, לסבול, להבליג ולא להדליף דברים על המגעים והמניעים האזוריים.



ואז חשבתי על סביבתו במפלגה. על מי הוא יכול לסמוך? עם מי יכול לחלוק? סביב שולחן הסיעה שלו, על כתפיו של מי לעזאזל היה אי־פעם גרם של אחריות מדינית או ביטחונית? אז ישנה שם ציפי שהיא ב"תנועה", וישנו פרץ שהצטרף לא מזמן, ושניהם מנוסים ואולי יש עוד אחד/ת, וזהו. אין שם רבין ואין פרס ואין פואד ואין יותר מדי אנשים שיציבו את השיקול הלאומי לפני השיקול האישי. וזה חבל.



4. ח"כ איילת נחמיאס־ורבין (העבודה) מבקשת לאתגר בדרך מיוחדת את נתניהו ואת הימין והניחה על שולחן הממשלה הצעת חוק לסיפוח שטחי C למדינת ישראל. נראה אותם מתנגדים להצעתה. השבוע היא ביקרה בשומרון עם יוסי דגן, ראש המועצה, ועם בני קצובר, ניהלה שיחות, ערכה תצפיות ודיברה על חשיבות איחוי הקרעים, גם בתוך מציאות של חוסר הסכמה. נחמיאס–ורבין הסבירה כי כשם שהיא לוחמת נגד החרמת מוצרי התנחלויות, היא נחושה להילחם בדה־לגיטימציה שעושים לשמאל.



בסוף סוכם שביטחון אזרחי ישראל הוא מעל הכל והוחלט לא להסכים ששלמות העם קודמת לשלמות הארץ. עכשיו הכל חוזר לכנסת. תארו לכם שהאיחוד האירופי וטראמפ יתמכו בתוכנית נחמיאס–ורבין, והיא תיאלץ לומר: חברים, זה היה רק תעלול פרלמנטרי.



5. השבוע הלכה לעולמה בגיל 100 צילה עמידרור ז"ל, לוחמת לעצמאות ישראל ואם למשפחה ענפה. בניה ובתה, הנכדים והנינים היו לצדה. היא לחמה בלח"י, הייתה בהנהלת בית"ר וזכתה במדינה ובמשפחה. תודה לך, צילה עמידרור, אנחנו יודעים להעריך.


שבת שלום.



[email protected]