סוף–סוף היא הסכימה להיפקח. הרגעתי אותה שלא תחשוש, שלא אפגע בה, שלא אתן שאחרים יפגעו בה. דיברתי בקול חזק ובטוח, אף על פי שלא הייתי ערב לכך שהמקרה לא יחזור על עצמו. שלא יחבטו בה, יגרמו לה לחבלות עמוקות ויפגעו בראייתה. 
אני מתנצל, יש לי הרגל משונה. בכל פעם שאני כותב לאנשים, אני משלב יותר מדי מטאפורות, עד שבקושי מבינים את נושא המכתב, מי כתב אותו ומי מקבל. אז על עיני השמאלית אני מדבר, זו שנעצמה בגלל מכה מטיראן, האחראי הזמני עלינו פה, בבית המלון של הזקנים. 
שלושה שבועות תפקדתי בלעדיה. כשרציתי לסובב את ראשי שמאלה, הפעלתי את ידי וסובבתי את כיסא הגלגלים לשמאל. בחדר האוכל, כשחזקיה החזיק בסלולרי המוזהב שקנו לו ילדיו ליום הולדתו ה־80, והציג לי תמונות של הנינים החדשים, אימצתי את עיני הימנית עד שזו כמעט נעצמה גם היא. כשהבנתי שלא אצליח לראות אותם מספיק טוב, עשיתי מעשה שלא ייעשה -  שיקרתי. אמרתי “כמה יפים הם, הקטן נראה ממש כמוך, לו ידע מה סבא שלו עשה למצרים". חזקיה צחק ואמר: “עדיף שלא יידע, שלא יקבל רעיונות".

אשתי רוחה נפטרה לפני 21 שנה. בהלוויה ספדו לה הבנים. הם חזרו על משנתו של הרב, שמי שמת ביום שישי לאחר כניסת השבת, מוות שקט, במיטה, הוא צדיק. כל המילים שייאמרו עליו בהספד, כדי לפאר את שמו ולשבח אותו, גורעות מגדולתו. שתקתי. נתתי לרוחה לרדת למטה בשלווה.
***
עשר שנים אחרי כן הבנים כבר דיברו איתי על בית המלון חדש שנפתח לאנשי הגיל השלישי. רציתי לדעת אם הם צוחקים עלי וביקשתי שיקראו לילד בשמו, “בית אבות". אבל הם עשו עצמם נעלבים והפסיקו לדבר על הרעיון.
כך חלפו כמה ארוחות שישי, עד שאשתו של אחד הבנים הגישה לי עלון מהודר, הניחה אותו ליד צלחתי והצהירה: “בריכה, חוגים, ספרייה גדולה עם עמדות כתיבה, תוכל לכתוב שם את כל ההגיגים שלך בלי הגבלה". הבטתי בעיניה. לו זהרו כך ביום חתונתה עם בני, אולי לא הייתי מפקפק באהבתה אליו.
לא עזרו כל התירוצים, לא שינה להם שעוד הלכתי בכוחות עצמי, שלטתי בצרכי, שוחחתי בבהירות
ואפילו רכשתי לי מינוי לתיאטרון ומדי פעם בפעם הלכתי לראות אם חטאו לברכט או הגזימו בעיבוד לשייקספיר - בפעם הראשונה שמעדתי, נפלתי במדרגות נעות של איזה קניון ואושפזתי למשך שבועיים, ישבו בני סביב מיטתי ואמרו: “מספיק עם העקשנות הזו, אבא, מישהו צריך לשמור  עליך. גם אנחנו בגיל הזה היינו לוקחים את זה בשמחה. יש לך שם כל מה שתצטרך, למה העקשנות הזאת?".
לא יודע למה הסכמתי. אולי פחדתי לאכזב אותם. אולי זו הייתה מחט האינפוזיה שסירבה להיכנס לי לווריד ובכל רגע הקפיצה את האחות הזעפנית שתסדר אותה. אולי הגעגוע לרוחה, המחשבה שכבר שנים ארוכות אני כמעט לא טועם אוכל מבושל, טעים וטרי. אולי הזרמים שבאו פתאום אל רגלי, או כיסא הגלגלים שיצאתי איתו מבית החולים וממנו כבר לא קמתי. “בסדר", עניתי, “שיהיה בית אבות".
“מלון", חייך אלי בן הזקונים, “זה בית מלון, אבא".
***
לא יודע למה אני כותב עכשיו, הרי כל המכתבים הללו מעולם לא הפכו לספר. אני כותב מגיל צעיר. אבי, יהושע, זכרונו לברכה, אמר לי “לשוני ולשון אמך אותה לשון היא, פולנית והרבה יידיש. והרבה דברים ספגו, גם רעב, גם צמא וגם שתיקה ארוכה במחבוא. עוד שפה אחת לא נצליח לשאת, את העברית תלמד אתה".
במשך כל ילדותי ישבתי עם ספריו של בן־יהודה ורדפתי אחר מילותיו. לא יצאתי לשחק בכדור, לא הלכתי לסינמה. את רוחה בכלל הכרתי במקרה בספרייה המאולתרת שנפתחה אז בתל אביב. ישבתי ולמדתי עברית, כתבתי מכתבים ארוכים לאנשים שלא הכרתי ולעולם לא אכיר. כשבני הגיע כדי לקחת אותי לבית האבות, עם סבל ואיזו עובדת סוציאלית, נטלתי איתי רק קלסרים ומכתבים. כמעט 300 קלסרים, מלאים במכתבים ובמילים שכמעט לא נשמעות פה כבר.
כצפוי, זה לא היה בית מלון. כבר בכניסה נתקלתי בבריכה הגדולה מהעלון. היא הייתה מכוסה עלים, חרקים גססו במים, נושמים את נשימתם האחרונה, וחלקי פלסטיק נחו סביבה.
זה היה באוגוסט. היה חם, רותח. לא אמרתי מילה. שתקתי גם כשהעלו אותי לחדר והמנהלת קיבלה אותי בחיוך ובזר פרחים קטן. גם כשהכניסו אותי אל ביתי החדש, והבנתי שגודלו חצי מסלון ביתי, לא הוצאתי מילה. רק שאלתי איפה הקלסרים שלי. 
**
שלוש פעמים החרימו לי אותם. פעם כי סירבתי למקלחת קבוצתית; פעם משום שהעדפתי לשכב במיטה ולא להגיע לחוג; והפעם השלישית הייתה כשקיללתי את טיראן, האחראי הזמני, שהתעקש להחליף חיתול לאחת הנשים היחידות שמתאפרות פה. הרי הוא ידע שהיא שומרת על כבודה ועל נשיותה.
שלוש פעמים נפרדתי מהקלסרים, אבל במקרה האחרון לא ויתרתי. צעקתי כל הלילה, שרתי שירים ביידיש, גם שירי פלמ"ח ומולדת. כשהסניטרים ועובדת הקבלה במשמרת הלילה הרימו את קולם עלי, הרמתי את שלי פי כמה. “תפסיק לשיר ולך לישון מיד", צעק אחד מהם. “אז תחזירו לי את הקלסרים", השבתי.
“אתה לא תעשה לנו פה קונצים", דרשה עובדת הקבלה. אז דפקתי בחוזקה על הקיר הסמוך למיטתי ושרתי בקולי קולות:
ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו נייפה אותך מאוד 
כשטיראן נכנס לחדר, ידעתי שהוא לא הביא את הקלסרים שלי אלא את האגרופים שלו. “אתה רוצה לשתוק?", הוא איים. עוד לפני שהסברתי לו שהמילים והזיכרונות שלי, הדברים האחרונים שנותרו לי בחיי, נמצאים בקלסרים; עוד לפני שנימקתי לפניו שאני לא מפריע לאיש, שזו זכותי לבחור מתי לאכול, לרדת לחוג או לא; שכבר כמה ימים אני סובל מנפילת סוכר ומפחד לבקש עזרה כדי שלא להפריע לאף אחד - הרים טיראן את ידו הימנית וחבט בעיני השמאלית. הרגשתי זעזוע, סחרחורת, ואז כאב. זכרתי רק שעובדת הקבלה אמרה: “טיראן, יהרגו אותנו, אתה משוגע", ואותו אומר לי: “רק ככה אתה מבין".
***
לא סיפרתי לאיש על המקרה. שבוע לא יצאתי מהמיטה. למחרת בבוקר הקלסרים כבר היו מונחים לידה. קיבלתי דמי שתיקה. לא הייתה לי בעיה להפקיד אותם בחשבון הבנק של כבודי.
שבוע שלם שכבתי. מאמץ את עיני השמאלית לקרוא את הכתוב. חוזר יחד אל תקופות בחיי, על הכתב שכמעט לא השתנה, מריח את ריח הדיו ונוגע במכתבי האהבה שכתבתי לרוחה, איך מעולם לא נתתי לה אותם?
רק היום הצלחתי לפקוח את עיני השמאלית. זה קרה בכניסה לחדר האוכל. טיראן עמד שם, שוחח עם אחד העובדים, אחז מזוודה בלויה בידו ומלמל: “אמצא עבודה אחרת מהר". כשראה אותי פתאום, הוא אמר: “פעם היית גיבור, נכון? אתה לא פראייר, אתה". ואז עזב את המקום.
ראיתי את האישה המאופרת מביטה בי בהערצה. שלחתי לה חיוך של גיבור ונכנסתי לחדר האוכל, לאכול מהר ולשוב לקלסרים. הכוח היחיד שנותר לי.