הוזמנתי להשתתף בכנס על מלחמת ששת הימים, אבל האמריקאים לא נתנו לי ויזה

האמריקאים האלה, כמה שלא ניסיתי, כמה קשרים שלא הפעלתי, לא מוכנים לכופף את החוקים בשבילי. עם מי לא דיברתי? שרים, שרים לשעבר, שגרירים, שגרירים לשעבר, אבל אין, זה לא הצליח, נשארתי ברשימה השחורה של מי שנאסר עליו לדרוך על אדמת ארצות הברית הקדושה. ניסיתי גם להסביר שאני לא מעוניין להיכנס לשם בשם חדוות הנופש ואהבת התיור, אלא בשם מלחמת ששת הימים - שהשנה מלאו לה 50. "מה זאת אומרת אתה בא בשם מלחמת ששת הימים?", שאל אותי אחד הבכירים שדיברתי איתם.

״מה, לא הסברתי את עצמי קודם?״, שאלתי.

"לא, ממש לא", אמר הבכיר בצדו השני של קו הטלפון.

"סלח לי, אני סובל מבעיות קשב וריכוז", אמרתי. "בכל אופן, בסוף מרץ עומדת להיערך ועידת איפא״ק השנתית בוושינגטון. השנה עושים מחווה גדולה למלחמת ששת הימים לרגל 50 השנה, והם הזמינו אותי, כנכדו של האייקון הגדול ביותר של המלחמה, לקחת חלק בכנס ולהשתתף בכמה פאנלים בנושא. אתה מבין? בגלל זה אני צריך אשרת כניסה, בשביל לייצג בכבוד את מלחמת ששת הימים, לא בשביל לעשות שופינג וללכת לראות את הגרנד קניון. הם גם הזמינו לשם את נועה רוטמן - נכדתו של רבין - ואת נכדו של עוזי נרקיס. אבל מכיוון שהם לא פראי אדם כמוני, אין להם בעיה לקבל ויזה".

אולם אפילו אירוע עצום כמו מסיבת יום הולדת עגול לששת הימים בוועידת איפא״ק אינו מספיק כדי שהאמריקאים יאפשרו לי להיכנס לשטחם. ״גם לחריגות מהפרוטוקול יש פרוטוקול מסודר״, אמר לי אחד האנשים מהשגרירות האמריקאית שדיברתי איתו. ״וחוץ מזה שיש הפרדה מלאה בין השגרירות לבין הקונסוליה, בשביל ליצור הפרדה בין הפוליטיקה לבירוקרטיה. זאת אומרת, כדי למנוע מהליכים כמו מתן אשרות כניסה להיות מושפעים מגורמים חיצוניים״.

****

ברגע ששמעתי את זה הבנתי שהסיפור אבוד. ואומנם זה היה מתסכל, כי באמת ראיתי את עצמי כבר בוושינגטון די־סי, אבל אני חייב להגיד שהיה בזה משהו מרשים. המנגנון האמריקאי למניעת השפעות חיצוניות והפרדת רשויות למען ריסון הכוח הוא מרשים למדי. בשבוע שעבר גם דונלד טראמפ למד את זה על בשרו, כשנכשל בניסיון שלו לבטל את תוכנית ה״אובמה קייר״ בקונגרס. אני מעריך שהאירוע הזה גרם לזה שבפעם הראשונה הוא הבין שאפילו לנשיא ארצות הברית יש מגבלות כוח. חלק נכבד ממה שהופך את אמריקה לגדולה כל כך, למעצמת־על, הוא היותה הדמוקרטיה המשוכללת ביותר.

אנחנו, כאן בישראל, רק יכולים לחלום על דמוקרטיה כזו. דמוקרטיה שבבסיס שלה עומדת חוקה חזקה שמאגדת את העקרונות הדמוקרטיים של המדינה. לו הייתה לנו חוקה כמו בארצות הברית, אני בספק אם נתניהו היה יכול לנגוס בחופש העיתונות כמו שהוא עושה. לו זה היה קורה שם, התיקון הראשון לחוקה באשר לחופש העיתונות היה מונע זאת ממנו.

אבל הדבר המרכזי שהופך את ארצות הברית לדמוקרטיה אמיתית הוא ההגבלה על מספר הפעמים שבהן נשיא יכול לכהן (שתי קדנציות בלבד). וזה בדיוק מה שאמר יאיר לפיד השבוע בראיון לאתר האמריקאי הנחשב ״פוליטיקו״. ״אני לא יכול לחשוב על אף דמוקרטיה שבה אותו האדם שימש כראש ממשלה או נשיא, בשנת 1996, ועדיין עומד כיום בראש המדינה", הוא אמר. ״בכל מקום בעולם, כאשר ממשלות היו בשלטון זמן רב מדי, הן נטו להפוך למושחתות״.

ביקרתי במספר דיקטטורות בעולם. אין ספק שזה הסממן הבולט ביותר בהן. ומצחיק כמובן לחשוב על זה שבמרכז תיק 1000 במשטרה עומד החשד שנתניהו - בתמורה לאספקת השמפניות והסיגרים - עזר לכאורה לארנון מילצ׳ן להשיג ויזה לארצות הברית. כי הנה אפילו הוא, עם כל ה"אישה יפה" והאוסקרים והכסף שלו, לא הצליח לעבור את חומת הפקידות האמריקאית ונזקק, לכאורה, לראש ממשלה בשביל לטפס מעליה. על פי החשד, נתניהו שוחח עם ג׳ון קרי בנושא הספציפי הזה.

****

אבל רגע, רגע, מה קורה כאן? מה פתאום הפכתי לפתע לפרשן מדיני והתחלתי לכתוב על פוליטיקה? בחיי שלא שמתי לב, מצטער, נסחפתי. באמת לא מתאים לי, לרוב אני מתמקד בנושא העיקרי של הטור הזה: אני וחיי. חיי ואני. אבל פשוט בזמן האחרון חיי כל כך שלווים ורגועים שאני חווה משבר כתיבה. זו הבעיה הגדולה של כל כותבי הטורים האישיים - כשטוב להם בחייהם, אין להם על מה לכתוב. ולכן אני תמיד מקפיד לחבל בחיי, ליצור בעיות ומצוקות, אבל לאחרונה הזנחתי את זה לחלוטין. בחיי, אני לא יודע מה עובר עלי, אני באמת לא מבין איך זה קרה. אני באמת מתנצל על זה, לא הייתי מפוקס. להבא זה לא יקרה.

הנה, כבר עכשיו עולה לי בראש רעיון מצוין שיכול להכניס את חיי למערבולת ולגרום להם לצלול מטה ולהתרסק, להתפורר למיליון חתיכות. אסון כזה מפואר הרבה זמן לא התרחש בחיי. זה יהיה נפלא. אני לא יכול לחכות.