"צריך להיות אמיץ כדי לעמוד בתוך ביצת הברנז'ה, לדפוק על השולחן בערוץ 2 או 10 ולהגיד: חברים, אנחנו לא בסדר. אנחנו פוגעים באמון הציבור בעיתונות שכל כך חשובה לנו. אי אפשר לעשות תקשורת שבה רוב העם כמעט שלא נמצא". זה משפט המפתח במאמרו של עמיתי קלמן ליבסקינד, שפורסם כאן בשבוע שעבר ("ארגון המנותקים"). קל להיתפס לדברים וכמובן שזה פופולרי לרדת על הברנז'ה העיתונאית, שהטיעון נגדה הוא כי היא חד־ממדית. "מצד פוליטי אחד", בניסוחו של קלמן.
למרבה הצער, לרוב הציבור אין אמון בתקשורת, על פי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה שליבסקינד מצטט במאמרו. הציבור הזה נשבה בתעמולה שמפיצים שליחי מפלגת השלטון - מאז מהפך 1977! - ובראשם ראש הממשלה. "הלנו אתה אם לצרינו", הוא המבחן שמציב בנימין נתניהו לכל אדם ובהם העיתונאים. ו"הלנו" בלקסיקון של נתניהו הוא דיירי רחוב בלפור, השאר הם שמאלנים ובוגדים. ייאמר מיד: המסר שליבסקינד מנסה להעביר לעמיתיו ולקוראיו אינו ניזון מנתניהו. הוא מאמין בדמוקרטיה, ולשיטתו כאשר רוב הציבור הוא בצד פוליטי אחד, גם התקשורת (ואולי גם בג"ץ) צריכה להיות באותו צד, כי מהי דמוקרטיה אם הרוב אינו קובע.
אולם הדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב. דמוקרטיה אינה קיימת אם אין בה מערכת של ערכים, ובראשם סדרה של זכויות אדם טבעיות, המצויות ברשותו של כל פרט ופרט. האמנה החברתית שעליה הסכימו בני אנוש ביוצרם את החברה הדמוקרטית אינה מבטלת את זכויות האדם הללו, להפך, היא נוצרה כדי להגן עליהן. חברה יכולה להגביל את הזכויות הטבעיות רק אם זה לטובת הכלל ובהסכמת כולם, כאמרתו של ג'ון לוק. לכן הדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא במקביל היא גם חייבת להגן על המיעוט, על זכותו להביע את עמדותיו, להשמיע ביקורת, לחשוף מחדלים ואפילו על זכותו לפעול כדי להחליף את השלטון הקיים.
ראוי להזכיר כי כאשר רק הרוב קובע, תוך התעלמות מזכויות היסוד, יכולים להגיע לשלטון תנועות ומנהיגים שכל כוונתם היא לרמוס את הדמוקרטיה. כאשר הרוב מסכים לכך ובוחר לחיות במשטר שאינו דמוקרטי - פאשיזם או מדינת הלכה, למשל - הוא רשאי לעשות כן, אבל אז אל יתהדר בנוצות הדמוקרטיה.
# # #
לפי הסקר שציטט ליבסקינד, הציבור לעתים ביקורתי כלפי מה שנראה בעיניו כחשיפת יתר. זהו פועל יוצא מהמסרים שמופצים בידי תועמלניו של נתניהו, אך אין זאת הסיבה היחידה: הציבור אינו יכול לתת אמון בתקשורת בגלל תופעות כ"ישראל היום" או שיחות נוני־ביבי. אילו רוב כלי התקשורת בישראל והעיתונאים המועסקים בהם היו "שמאלנים", היה טעם בטיעוניו של קלמן, אלא שמבט חטוף על "הברנז'ה" מלמד שהיא אינה כזאת. החל ב"מקור ראשון", דרך ערוץ 20, שם תתקשו למצוא שמאלנים (ולמרות זאת הערוץ אינו פופולרי), וכלה ב"מעריב", ב"ידיעות אחרונות", ב"גלי צה"ל", בערוץ 2 ובערוץ 10, שם תמצאו מגוון דעות.
העיתונות מותחת ביקורת על הממשלה באשר היא אוחזת בשלטון, ואת מחדליו יש לחשוף לאור השמש. הטובים בעיתונאים החוקרים מגלים שחיתויות ומציפים עוולות, שהרי זה תפקידה של העיתונות, שאינו מתמצה רק בשיקוף המציאות אלא גם בהעלאת סוגיות חשובות על סדר היום. אז התקשורת רואה פקקים ונתניהו רואה מחלפים - האם זה עושה אותה ל"צד פוליטי אחד"?
הברנז'ה העיתונאית צריכה להיות באותו צד רק בהגנה על חופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת, כי בלעדיהם לא תתקיים דמוקרטיה. המימוש של זכות הציבור לדעת אינו מתבטא בדעותיו של העיתונאי אלא בעבודה העיתונאית שעשה. לכן ליבסקינד הוא עיתונאי. תחקיריו עסקו בעובדות, תוך שהוא מניח את השקפותיו בצד. מבחנם של העיתונאים אינו בדעותיהם, מבחנם היה וצריך להיות באיכות עבודתם העיתונאית ובאומץ העיתונאי שלהם. כאשר זאת תיעשה כהלכה, אזי הטענות שהם אינם בצד הפוליטי הנכון יהיו חלולות.