חבל אמיליה רומנה, השכן הצפוני של טוסקנה, הוא אחד המחוזות המשגשגים באיטליה, ובתחומו מצויות אחדות מהערים המציעות את מיטב שכיות החמדה התיירותיות של ארץ המגף. לאחר שבטיולנו החורפי ביקרנו כבר בבולוניה, בפארמה, בפיאצ'נזה וגם בקרמונה שבלומברדיה, הגענו למודנה. בהיותה העיר החמישית שאליה באנו, מודנה הייתה צריכה להרשים וגם לחדש. העיר עמדה במשימה שציפיותינו הטילו עליה.
מודנה היא פחות צפופה ועמוסה מהאחרות, ומקום חניה מדחני נמצא בקרבת המרכז ההיסטורי שלה (חמישה יורו ליום). כבר בפסיעות הראשונות בוויה אמיליה, הרחוב הראשי של העיר העתיקה, היה אפשר לחוש שמודנה היא עיר אלגנטית: החנויות היו כמעט כולן על טהרת מותגי היוקרה, כלי רכב פרטיים מנועים מלנסוע ברחוב, ורק אוטובוסים חשמליים בצבעי צהוב־כחול חולפים בו חרישית. גם האכסדראות מצויות במודנה, אם כי לא ברצף שחווינו בבולוניה. למרות שמה, פיאצה גרנדה אינה הגדולה בכיכרות מודנה, אם כי היא החשובה שבהן. בצדה האחד ניצב פלאצו קומונאלה בן מאות השנים.
הארמון בנוי לבנים בגוון טרה קוטה ומציע אולמות אחדים ומקושטים הראויים לביקור. באגף אחר של הכיכר ניצב מבנה חדש של בנק, המנסה להתאים את עצמו לשכנו הכהה. שני הבניינים הללו מצטנעים אל מול הדואומו (הקתדרלה) ומגדלה, המתנשא ל־87 מטרים. הדואומו והמגדל עטופים שיש ורוד בוהק, שצבע את הכיכר ביום שמשי בגוון בהיר. זה היה המקום שתיירים מצאו כמתאים להתפרקד בו ולספוג את קרני החמה.
חזית הקתדרלה פונה אל כיכר הדואומו הקטנה יותר. כנסייה זו נבנתה בסגנון רומנסקי מובהק, ושער הכניסה אליה מעוטר בסיפורי ספר בראשית. בתוכה שוררת אפלולית בשל גון קירות לבני הטרה קוטה. תקרתה גבוהה ועירומה, והצבעוניות מצויה בקדמתה, שם יורדים אל אולם תפילה צנוע בממדיו שבמרתף (קריפטה) השזור בעמודים, ובו קברו של הקדוש ג'מיניאנו, המגן של העיר. מעליו מצויה במת המזבח של אולם התפילה הגדול, ומעליה תלוי צלב מוזהב המקרין מזוהרו על הבמה.
כיכר 20 בספטמבר הסמוכה לקתדרלה היא המקום להיות בו בזמן ארוחת הצהריים. היא נושקת לשוק המזון המקורה אלבינלי. שלא כמו שווקים פתוחים בערים רבות, שמארחים כיום גם סוחרי בגדים וכלים, שוק אלבינלי הוא על טהרת דוכני המזון: ירקות ופירות, פרושוטו ונקניקים, דברי מאפה ופסטה, גבינות וגם דגים (הים האדריאטי הוא גבולו המזרחי של חבל אמיליה רומנה).
שוק אלבינלי נפתח ב־1931, והוותק והמסורת ניכרים בין השאר בגילם המבוגר של הזבנים. מודנה היא מקור חומץ הבלסמי, וכאן יוצר לראשונה נקניק המורטדלה. אך טבעי היה שאת ארוחת הצהריים פתחתי בפרוסת מורטדלה על לחמנייה טרייה שנקנתה בדוכן סמוך. הגם שביקשתי לפרוס רק פרוסה אחת, התייחס אלי הזבן ברצינות, עטף אותה והוציא חשבונית על סך 62 סנטים. שנים שלא טעמתי מוצר זה, שבמקומותינו אינו נחשב איכותי, אך כאן במודנה טעמו היה גן עדן.
בכיכר עצמה, עטופת חמימות, מצויים בתי אוכל וקפה לרוב, המשרתים גם את הסטודנטים שלומדים באוניברסיטה הממוקמת מעבר לפינה. אנו בחרנו את הפשוט שבהם, Saporiamo. במוסד זה מצביע הלקוח על המנה הרצויה, והבחור שמעבר לדלפק מניח את המנה הנבחרת על המשקל שמציג את מחירה. פרוסות בקר ברוטב בצלצלי שאלוט ובלסמי ומנת ספגטי בולונז (כאן זה נקרא ראגו) וכן בקבוק בירה עלו פחות מעשרה יורו. וזה מה שנכתב באתר התיירות המקומי: "המקום מציע מנות טיפוסיות של מודנה. הפסטה הטרייה נעשתה באהבה ומעל לכל עם מרכיבים בריאים שמקורם ביצרנים מקומיים.... טורטליני, לזניה, פסאטלי (פירורי לחם, ביצים, פרמזן), המבוססים על מרשמים שהכרנו במטבחיהן של הסבתות שלנו".
בין אפיפיורים לדוכסים
אין עיר באיטליה שאין בה רחוב או כיכר שמציינים את 20 בספטמבר 1870. ביום זה נכנסו חייליו של המלך ויטוריו עמנואל השני לרומא. הם שמו קץ
ל־1,116 שנותיה של מדינת האפיפיור וסימנו את תחילת האיחוד של איטליה המודרנית. מודנה, כערים נוספות, הייתה ברבות השנים מושא למאבק בין אפיפיורים לדוכסים. בני משפחת אסטה (d’Este) שלטו במודנה כ־200 שנים, ומקום מושבם בעיר היה בפלאצו דוקלה הצופה על פיאצה רומא, הגדולה בכיכרות העיר העתיקה. כיום משמש המבנה את האקדמיה של הצבא האיטלקי, והביקורים בו מוגבלים. אנו זכינו לראות מבעד לשער רחב הידיים שלו חזרה שערכו הצוערים בחצר הפנימית לקראת מצעד לציון אירוע כלשהו.
הענף האיטלקי של משפחת אסטה שלט בימי הביניים ובתקופת הרנסנס בדוכסויות אחדות, ובלטה מכולן זאת של פרארה. למרות זאת, פלאצו דה מוזאי (Palazzo dei Musei) שבמודנה, המאכלס מוסדות תרבות אחדים, זכה שאוצרותיה של המשפחה ישכנו באולמותיו. גלריה אסטנה מכילה את האוסף האמנותי של משפחת אסטה. באוסף זה מיטב יצירות של אמני העיר לצד עבודות של ציירים איטלקים נוספים (בולט בהם טינטורטו הוונציאני) מתקופת הרנסנס וכן מתקופות נוספות, המוצגות באולמות רחבי ידיים בקומה הרביעית. בקומה מתחתיהם מצויה
הספרייה שאספו בני משפחת אסטה. עובדי המקום החביבים היו מוכנים לשלוף מהכספת ספר תנ"ך מאויר מהמאה ה־15 ולהראותו לאורח המזדמן.
בטיול כזה בין ערים, שכל אחת מהן עשירה במוזיאונים תרבותיים־היסטוריים, הסתפקנו בכך, אך לא ויתרתי על גיחה למוזיאון אנצו פרארי, יצרן המכוניות שנולד בעיר. המוזיאון, שמבנהו מזכיר מכונית, ממוקם בשולי העיר העתיקה, והוא מציע אולם עצום שמכיל מכוניות מבריקות בצבעיהן העזים, שנוצרו ברבות השנים. באגף אחר מציגים מנועים למביני עניין. מחיר הכניסה הוא 15 יורו, וכנראה חולי הגה מוכנים לשלם מחיר מופקע כזה.
עירוב של סגנונות
שעה נסיעה נדרשת כדי להגיע ממודנה לפרארה, שבקרבת נהר הפו. העיר העתיקה של פרארה, שנחשבת מפוארת, מוקפת חומת אבן מהמאות ה־15
וה־16. פרארה עשירה בארמונות, ובולט מכולם הוא מבצר אסטנזה, המוקף תעלת מים וניצב במרכזה של העיר. משפחת אסטה החלה לשלוט בפרארה ב־1264, ולימים זכו בכירי בניה לתואר דוכס. שליטת השושלת בפרארה תמה ב־1597, כאשר לא נמצא יורש זכר, והעיר סופחה למדינת האפיפיור. את המבצר החלו לבנות בשלהי המאה ה־14, כדי להגן על שליטי העיר מפני יריביהם המקומיים והחיצוניים. 100 שנה אחר כך, לאחר שסכנת האויבים מבית חלפה, עברו שליטי העיר להתגורר במבצר שזכה להיות משכן לאוצרות אמנות רנסנסיים בזכות הפריחה התרבותית וטיפוח אמנים רבים בידי הדוכסים מבית אסטה.
בכיכר הגדולה, בחזית המבצר, מוצב קנה תותח ענקי, ואל המבצר נכנסים על גבי גשר המוליך אל כיכר פנימית, שם הונחו ערימות של כדורי אבן – פגזי התותח. המבצר הוא בעל ארבעה מגדלים. באחד מהם היה בית הכלא, ואל גגו של אחר אפשר להעפיל לתצפית. לשכת המודיעין העירונית לתיירים נמצאת באולם הכניסה של המבצר, ושם גם קופת הכרטיסים (שמונה יורו).
הסיור שווה את הכסף. בולטות ביופיין התקרות המצוירות, שאפשר לראותן היטב בזכות המראות שהונחו לנוחיות התיירים. כיום מודבקים עליהן פסי דבק במקומות שנוצרו בקיעים בעטייה של רעידת האדמה של 2012. לאורך המסדרונות יש שפע הסברים וכולם באנגלית. חלק נכבד מאוצרות האמנות של משפחת אסטה פוזר במוזיאונים ברחבי תבל, ובהם בזה של מודנה. לשמחתם של בני פרארה, את הפרסקות לא היה אפשר ליטול.
צמוד לקסטלו אסטנזה ניצב הארמון שהיה מקום מגוריהם הראשון של בני משפחת אסטה. כיום זהו בית העירייה, פלאצו מוניציפיו. נכנסים אליו דרך שער גבוה המוביל אל כיכר סגורה, כיכר מוניציפיו. שם בולט ביופיו גרם המדרגות המטפס אל הארמון. מול השער, מעברה האחר של כיכר נוספת, פיאצה קתדרלה, ניצב נכס נוסף של העיר, קתדרלת סנט ג'ורג', הקדוש המגן של העיר. הבניין הוא ככתם שיש לבן, המוקף שפע מבנים וארמונות שצבעם חום־אדום. חזיתו המרשימה היא עירוב של סגנונות, הגותי והרומנסקי. על הקיר הצדדי של הקתדרלה נשענים דוכני מזכרות ועבודות של אמנים, שלא כדאי להחמיצם.
פרארה הייתה עירו של ג'ורג'ו בסאני, מחברו של הספר “הגן של פינצי קונטיני”, שהוסרט בידי הבמאי ויטוריו דה סיקה (עם דומיניק סנדה המקסימה). הספר מביא את סיפורה של משפחה יהודית בפרארה מאז עליית מוסוליני לשלטון ועד לגירוש יהודי העיר למחנות ההשמדה. הרובע היהודי היה ממוקם בעורפה של הקתדרלה וברחוב הראשי שם, ויה מאסיני, נמצאים בית הכנסת היחיד ששרד את השואה והמוזיאון היהודי. במרחק של דקות הליכה משם, ליד חומת העיר, ממוקם המוזיאון הלאומי של יהדות איטליה ושל השואה (MEIS).