פעם, לפני שנים, כתבתי סיפור מד"ב על שני רובוטים, שאחד מהם היה דמוי היטלר והשני דמוי אנה פרנק, ושניהם נוצרו על ידי מדינת ישראל כדי לשמש עזרים ממחישים בחגיגות יום העצמאות המאה למדינה. רק שהרובוט היטלר התאהב ברובוט אנה פרנק, והכל הסתבך. עד כאן העלילה. כמובן, ברגע שהסיפור התפרסם נהייתה מהומה. תלונות רבות התקבלו. עוד לא היה אז פייסבוק, אז יכולנו פשוט להודיע למזכירת המערכת להודיע לכולם שהעניין בטיפול, וכולם שכחו מזה.

כך היה נהוג אי אז, לפני היות הפייסבוק: אנשים פשוט היו צועקים עליך בטלפון, ואתה היית מהנהן בקול רם, ואז סוגר את הטלפון ושוכח מזה. אחר כך, נהייתה תקופה שאי אפשר היה יותר לשכוח מזה כי המריבות של כולם הונצחו בפייסבוק. ועכשיו המעגל הושלם, ומיליוני אנשים צועקים על מיליוני אחרים ללא הרף, ואז מהנהנים לעצמם ושוכחים מזה. הרעש הוא השקט החדש.
 
אבל מה שזכור לי במיוחד מכל אותם טלפונים זועמים, זה שחצי מהם טענו את הטענה הבאה: שאני מחלל את זכר השואה, כי "מעולם לא היה דבר כזה". לא עזר שאמרתי להם שזה סיפור דמיוני, וברור שזה לא היה. הם רצו שאכתוב בעיתון שזה גם לא יכול להיות. ואז ידעתי שלא רק שזה יכול להיות, אלא כנראה שיום אחד זה יהיה.     
ככל שדבר הולך ומתרחק, כך אתה מרגיש צורך למלא את החסר בפרטים. הלב רוצה לשמור על העבר, לא פחות משהוא רוצה לשנות את העתיד. ואז אתה מתחיל להמציא. כמובן, בתנאי שהדבר הזה, שהולך ומתרחק, עדיין חשוב לך. עדיין נושא מפתח קריטי לזהותך. וכך השואה הולכת ומתרחקת, אבל אנו זקוקים לה יותר ויותר. אז אנחנו ממלאים את החסר, את הפרטים ההולכים ומיטשטשים, ברגשות ריקים, בחוקים היסטריים. מצד אחד, יש חוק במדינה האוסר להשתמש במינוח "נאצי" או "שואה" בכל הקשר אחר שאיננו של השואה המקורית שלנו. זה כמו חוק זכויות יוצרים, רק שהתמלוגים על היצירה משולמים לא בכסף, אלא בצדקנות. מצד שני, אנחנו אלה שזורקים את היטלר לכל ויכוח על מצב המלפפונים.

 
טלפון מפתיע

שנה אחרי שפרסמתי את הסיפור ההוא, התקשר אלי ניצול שואה שכל העניין נגע לו אישית, ומהסיבה הבאה: שיצא, איכשהו, שהוא מאוד דומה להיטלר. נפגשתי איתו. גם בגיל 80, הוא היה יותר דומה ממה שהייתי מסוגל לדמיין. ביקשתי את רשות בתו לספר את הסיפור הזה - הוא כבר איננו בין החיים - ולשמחתי קיבלתי. אז הנה: הוא נולד בכפר קטן בצ'כיה, והצליח להינצל כי קנה תעודות מזייפן מומחה עוד לפני שהנאצים נכנסו לפראג, ונרשם כחבר מפלגה בשם בדוי. המסמכים שלו היו די טובים, והוא גידל שפם ותסרוקת מספיק מתאימים כדי לרמוז לכל מי שבודק מסמכים שעם הבחור הזה אין טעם להתעקש. הוא הפך להיות סוג של סלב סוג ז' במשרד שבו עבד, והוזמן למסיבות רבות רק בגלל אותו דמיון.
 
וכך עבר את השואה בלי להישמד ובלי להשמיד, ורק בעיה אחת רצינית הייתה לו - בחורות. המראה שלו הרס את סיכוייו הרומנטיים. גם אלה שהיו בעד היטלר לא רצו לצאת עם אחד שדומה לו. וכך עברו עליו שלוש שנות בדידות עד שפעם אחת, במסיבת יום הולדת רשמית למנהל הדואר של פראג, שם עבד, פגש בחורה גרמנייה שהייתה מסופחת למושל הנאצי של העיר. הבחורה הייתה נאצית נלהבת, אבל עם בעיה חמורה: היה לה אף ענק. אף יהודי. אף שנועד לככב בקריקטורות אנטישמיות. למזלה, שושלת היוחסין שלה הגיעה עד לפרידריך השלישי החולני, קיסר פרוסיה, אבל זה לא מנע ממנה להיות פסולת חיתון.
 
ואיכשהו הם התחברו. היהודי שהיה דומה להיטלר, והנאצית שהייתה דומה ליהודייה. שניהם היו בודדים, שניהם היו צעירים, ולשניהם היה מראה שלא אפשר להם יותר מדי מוביליות חברתית. ואש התלקחה ביניהם. ולמשך זמן מה הם היו אחד הזוגות המדוברים של פראג, מין זוג כזה שאתה מזהה מרחוק ומדבר עליו מאחורי הגב. וכמו שקורה לא פעם במקרים כאלה, חוסר הברירה הוביל לאהבה, והוא הודה בפני: דבר כזה לא היה לי בחיים. לא עד אז, ולא מאז. "כמו אש ששמו בפריזר", אמר, "ופתאום הוציאו החוצה ואמרו: נו, שוין, פארברענען" (יידיש: נו, בסדר, תבערי).
אחרי זמן מה הוא התחיל לפחד. ככה זה עם אהבה - בהתחלה אתה מרגיש בלתי מנוצח, ואז מתחיל לפחד. בייחוד בשבילה, כי אם איכשהו היו עולים על יהדותו, גורלה לא היה שונה בהרבה משלו. אך בשלב הזה המחתרת הצ'כית התחילה להתלהב מקשריו הרומנטיים החדשים, ולחצה עליו להמשיך ולהיפגש איתה. וכך עברו שנתיים נוספות - בפחד הולך וגובר. גם שיתפסו אותם, וגם מהיום שבו זה ייגמר, כי בשלב מסוים היה ברור שמהלך ההיסטוריה השתנה, והרייך בן אלף השנים עומד בפני קיצוץ מסוים בקדנציה. 
 
ויום אחד כל הפקידות הגרמנית האזרחית ארזה את עצמה ונעלמה, השאירה מאחוריה רק חיילים עייפים ורעבים, למה שזמן קצר לאחר מכן יהיה הקרב האחרון של מלחמת העולם השנייה באירופה - הקרב על פראג. שנים עברו, והוא לא הפסיק לחשוב עליה. הוא עלה ארצה, וידע שאולי היא חיה, אי שם בגרמניה, אולי עדיין אוהבת אותו. אבל לא היה מסוגל לבוא ולומר לה את האמת - שכל הזמן הזה היא הייתה מאוהבת ביהודי. זה נראה כמו טירוף, והיה שייך לזמנים של טירוף. 
 
יכול היה ללכת לאיבוד

ועוד שנים עברו, ויום אחד הוא הגיע לקיבוץ חפציבה, להלוויה של חבר. ואת מי הוא רואה שם אם לא את אהובתו שהזקינה, הנאצית עם האף של וודי אלן. היא לא זיהתה אותו כמובן, גם כי הזדקן בעשרות שנים וגם כי כבר לא דמה להיטלר,  אבל הוא זיהה אותה. מיד. האף הלך והתעצם עם השנים, רק נהיה יותר בולט ויותר יהודי. הוא ניגש אליה ואמר שלום, ועדיין היא לא זיהתה, ואז הוא הלך הצדה, וסידר את עשר השערות שנשארו לו בראש כמו בתסרוקת ההיא המפורסמת, ולקח טוש וצבע לעצמו שפם, וחזר אליה. היא כמעט התעלפה. ואמרה: אתה יהודי? והוא אמר: ואת?אז היא אמרה: תראה את האף, מה אתה חושב? וסיפרה לו על אמה היהודייה שמתה בלידתה, ועל אביה הגרמני שהתחתן עם גרמנייה טובת לב שלא רק אימצה אותה, אלא חתמה על הצהרה מיוחדת שבה נשבעה שהיא בתה האמיתית, ומאז שהמלחמה נגמרה, היא אמרה, היא לא הפסיקה לחשוב עליו. ורצתה לחפש אותו, אבל לא העזה - הצ'כי הזה שדומה להיטלר, אמרה לעצמה, אם הוא יידע שאני יהודייה...
והסיפור הזה, שלא הייתי שומע עליו לולא כתבתי על הרובוט היטלר והרובוט אנה פרנק, הוא בדיוק מאותם סיפורים שעוד רגע ילכו לאיבוד. כי אין לאף אחד אינטרס לזכור אותו, והוא לא עוזר לא לימין ולא לשמאל, לא למזרחים ולא לאשכנזים, לא עוזר לפוליטיקה ולא עוזר לכלכלה, לשואה הרי יש תפקיד והסיפור הזה לא עוזר לו, אבל רגע לפני שאנחנו נעלמים ומשאירים את ההיסטוריה לשקרנים שמאמינים לעצמם, ואז עושים מהשקר הזה סלפי ומתרגשים ממנו, רגע לפני שכל זה קורה, אולי כדאי לומר כך: שהזיכרון הוא לא היהודי שלנו. הוא קיים והוא אמיתי, גם אם הוא לא משרת אף אחד.