אדמה משגעת

כשהשתכרנו, בלילה שלפני, נשבענו זה לזה שלא משנה עד כמה יכאב הראש, כשמופיעה קרן שמש ראשונה אנחנו רוחצים פנים, לובשים בגדים נוחים, נועלים נעלי ספורט, אורזים מעט אוכל ומים ויוצאים אל הדרך. בכל שישי זה כך. יושבים בסלון עם בקבוק יין או קמפרי אדום במיוחד, אני מניחה את ראשי על החזה שלו, ויחד אנחנו מדמיינים - איך ייראו ילדינו, השבתות שלנו, אם הקידוש שהוא מעולם לא מצליח לזכור בעל פה ואיכשהו תמיד מתערבב בתפילת החנוכה יישמר ויושמע באוזני הילדים, ולאילו טיולים ניקח אותם כשתבוא השבת.

ערכנו הסכם, אני והוא: עד שיהיו לנו יורשים שיעניקו לנו את הזכות להיות אבא ואמא, ניקח את האוטו בכל שבת וניסע - ליער, לחורשה, לאתר, לכל מקום בארץ שיש בו פיסת היסטוריה, מורשת וירוק. כשנסיים לחרוש את ישראל, לאורכה ולרוחבה, נקבע את עשרת המקומות שאליהם ניקח בעתיד את הילדים ואת הדרך שבה נספר עליהם.

למעשה, זה החלום שלו, תמיד היה: בית במושב עם שטח גדול, שבו ילדיו יוכלו לרוץ יחפים, לרכוב על סוסים עם שמות מצחיקים, לטעום את הפרי ישר מהעץ, ולהאכיל יחד איתי - כן, זו הפנטזיה שלו - את האווזים שיסתובבו באגם המלאכותי שבנה להם. כזה הוא אהובי, בן זוגי. ילד טבע שנקלע בטעות לעיר האפורה.

בכל סופשבוע אנחנו אכן מתעוררים, אבל לצערי לא עם קרן השמש הראשונה. בכל מקרה, עד העשירית אנחנו כבר לבושים, מוכנים עם אוכל בקופסאות שלא החזרתי לאמי, כובעים מגוחכים ודיסק של שירי ארץ ישראל, שאותו אני לוקחת לכל מסע.

כתבתי לכם כבר על חיפה, על ירושלים, וגם על נסיעותי לחו"ל ועל חזרתי ארצה. איני יכולה להסתיר את אהבתי לארץ ישראל. ובעצם, למה שאסתיר אותה?

לא מזמן קראתי תגובה לאחד הטורים שלי מקורא בשם פיני. הוא כתב: "מרסל מוסרי ואהבתה לארץ ישראל הישנה מצטיירות בעיני כנדושות ומאוסות". נו, ניחא. זו מולדתי, כאן נולדתי, כאן נולד בן זוגי. אומנם הרקע המשפחתי שלנו שונה, גם המצב הסוציו–אקונומי, אבל את ריח האדמה שאחרי הגשם, את נופי הארץ שנגלו אלינו לראשונה בטיולי בית הספר, חווינו שנינו, רק מרחוק. בנפרד.

בשבת יצאנו לכיוון ירושלים. חול המועד, היינו בטוחים שהמנגלים יתרכזו באזור הכנרת, אז הלכנו על דרך בורמה. בדרך הכרחתי אותו לשמוע אותי מקריאה מתוך דפים שהדפסתי על באב אל־וואד, על המצור על ירושלים ועל מוסה אשד, מורה הדרך שגילה את דרך בורמה. ואם כל זה לא מספיק, הקראתי באוזניו את שירו של אלתרמן, "דבר מבקיעי הדרך":

ההיגיון גזר: לשווא!

הפחד סח: נחתם דיננו!

חשבון המלחמות השב

ירק בבוז אל מול פנינו.

פלדה אנגלית ואש - ערבים

צווחו: אתכם נכריע ברך!

ולנו רק מניין רובים

אבל עברנו את הדרך!

אני לא יודעת מה היה עושה כל גבר אחר במצבו של בן זוגי. אולי מבקש ממני להשמיע מוזיקה במקום, אולי היה מתעלם ומחכה שאסיים. אבל הוא עשה בדיוק את ההפך: שאל שאלות והוסיף לי חלקי מידע שזכר משירותו הצבאי. ממש ביקש שאמשיך, כשהרגשתי שמיציתי והשלכתי את הדפים על רצפת המכונית.

נכנסנו אל דרך בורמה והתחלנו לטפס במעלה. מפעם לפעם עצר בן זוגי את הרכב, הראה לי תורמוסים, מרח חלב תאנה על פצע ברגלי והבטיח שתוך יומיים הכל יעבור. הוא ירד על ברכיו וחייך לכחול החזה שחלף ממול.  הבטתי בו, ויותר משאהבתי אותו באותו הרגע ידעתי שכך בדיוק ייראה ילדי: עם עיניים גדולות, סקרניות ומוארות. הכנסתי דיסק והשיר הראשון החל להתנגן. "ארץ אהבתי" של לאה גולדברג.

בארץ אהבתי השקד פורח

בארץ אהבתי מחכים לאורח

שבע עלמות שבע אמהות

שבע כלות בשער.

בארץ אהבתי על הצריח דגל

אל ארץ אהבתי יבוא עולה רגל

בשעה טובה בשעה ברוכה

המשכיחה כל צער

מילים בלי סוף כתבתי, ופתאום אני מרגישה בצורת רגעית. לא מסוגלת להעביר על הבמה הזו את התחושה הזו של איש אוהב לימינך, מדינה יפה לשמאלך ולב מלא בתוכך. לא יכולתי שלא לחשוב על אלה שנפלו בעבור רגעי החסד שלנו בשבת ההיא. אלה שנתנו את חייהם כדי שאחוש חירות אמיתית בפסח הראשון לצד אהבה אמיתית. הבטתי באדמה, ואף על פי שידעתי שלא אמצא דבר, חיפשתי כתמי דם, תרמילים, חיפשתי את ההיסטוריה שלנו.

מרוב שנפעמנו מהנוף האביבי, לא שמנו לב שנכנסנו לדרך שמיועדת לג'יפים או למכוניות 4 על 4. הרכב שלנו התקשה בעלייה, ועוד יותר כאשר השביל הפך צר יותר ויותר.

החרדה החלה לחדור אלי. הסתכלתי על בן זוגי ואמרתי לו: "מצטערת, אני יורדת, תתקדם ואמשיך אחריך ברגל". הוא צחק והשיב: "את מספרת לי כבר שעתיים סיפורי גבורה, לחימה, מורשת קרב, ומשביל צר את מפחדת? טוב שהמדינה לא נמצאת על הכתפיים שלך".

ירדתי מהמכונית והלכתי אחריו, שניים או שלושה ק"מ. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה צעדתי כל כך הרבה. בינתיים הוא הספיק להחליף לדיסק עם שירי רוק. ביד אחת הוא נהג ובשנייה דפק על גג המכונית. "את נהנית?", הוא שאל מפעם לפעם. לרגע חזרתי אל מולדתה של אמי וקיללתי אותו בלבי. קללות תוניסאיות בשרניות.

החושך החל לרדת. בחורשה יפה, שם בדרך בורמה, ליד הפסלים המדמים את חיילי הפלמ"ח שהלכו פה גאים, פרשנו שמיכה פרחונית, הנחנו עליה קופסאות אוכל, צלחות, שתייה, את גופנו, והתחלנו בפיקניק. כששבע אהוב לבי, הוא הניח את ראשו המזיע על ירכי, עצם את עיניו ולחש: "זו המדינה שלנו, ועכשיו אנחנו במושב שלנו, בחצר הבית שלנו, מסביבנו דשא, אגם עם אווזים, שלושה כלבים ושני ילדים שרצים וקוראים לך ‘אמא'. את רואה אותם?".

שתקתי וליטפתי את מצחו.

בכל שישי, אחרי שלוש כוסות, טרם מעשה האהבה, אנחנו נשבעים שאיך שתגיע השבת נצא אל הארץ, כי צמאה היא למטיילים. בכל שבת אנחנו מתעוררים מעט מאוחר, ובכל זאת היא מוחלת לנו וקוראת להגיע אליה.

בכל שבת, פעם על שבילי מלחמת העצמאות, פעם על גבעות הזיכרון ופעם על מדשאות המקום שבו עוד לא נגעה מלחמה, אנחנו נחים, אוהבים וצוחקים.

ויש לנו כבר ילדה ואמא ודודה וסבתא ושמה ישראל. ארץ ישראל של האוהבים.