בשעה טובה יום העצמאות מגיע. לכבודו המוני עגלים ועופות ימצאו את דרכם אל האש ויהפכו באחת לשיפוד מפואר. ספריי שלג, שאלוהים יודע מהם מרכיביו, יותז בחופשיות בידי פוחזים מקומיים, וזמרים פופולריים יעשו את הקופות של החיים על חשבון שירותים בסיסיים שיילקחו מתושבי הערים השונות. על כל מגרעותיו, החג הזה הוא מועד ה"עלא כיפאק" הישראלי. מה שאומר שלכמה שעות כולנו נהיה די מבסוטים מעצמנו. במהדורות החדשות יעסקו ברגעים הגדולים של השנה החולפת, קלאסיקות גשש ויהודה ברקן ירוצו בלופ בטלוויזיה, בחידון התנ"ך יריעו לזוכה חדש ששולט ברזי ספר חבקוק, ובעיתונים ימציאו מצעד מקורי שכותרתו: “מהו ה... הכי ישראלי".
יכולתי לזרום לכיוון הזה בטור. לכתוב כמה טוב כאן ואיזה סבבה לנו, ובכלל תראו, לשם השוואה, עניין שתמיד מרומם את הנפש, בסוריה ובלונדון יש טרור ומסכנים היוונים, שם אין כבר אפילו סופלקי לאכול. ונכון, באמת לא רע פה. טוב בציון. אבל רגע לפני שהעליתי על הכתב את הרשימה המפוארת והשחוקה הזו שניתן לסכמה ב"תחי מדינת ישראל, כל הכבוד לצה"ל", נפלתי על ספר מרתק שסוקר את אחת התקופות השחורות ביותר בהיסטוריה שלנו. בן רגע התהפך מצב רוחי מפטריוט מבסוט למנבא צרות צרורות (ואתם יודעים שהפסימיות חביבה עלי), ומוחי הקטן והלא ממש יעיל החל מתמלא בתרחישי אימה נגטיביים.
שמו של הספר: “הבוגד בירושלים", הוא נכתב בידי היסטוריון אנגלי בשם דזמונד סיוורד ומוצגים בו חייו של יוסף בן־מתתיהו כשברקע האירועים שהובילו לחורבן הבית השני ולהרס יהודה. מסקנה זריזה וראשונית מקריאתו: כמה רשע ורצח רצו כאן במאה הראשונה לספירה, השם ישמור. יש רגעים שהזוועות כל כך איומות, עד שפשוט קשה לקרוא. נתחיל ברומאים. הגיע הזמן לבוא חשבון איתם: מחריבי תרבויות מקצועיים, מכונות מלחמה ושעבוד, אלופי ההרס והביזה. מקומות שבאו להם עקום היו לזירות טבח ואונס. הצבא המאורגן להפליא של האימפריה רוצץ וניתץ. בלי מוסר ובלי רחם.
לא פחות מרשימה, או מבהילה, הייתה הרצחנות שכוחותינו הפגינו. רמת היעילות שלנו נפלה אומנם מזו של הכובשים הרומיים, אבל על חוסר מקצועיות פיצינו בזעם קדוש ובתחבולנות מרשימה. למרבה הצער, חלק ניכר מאותה אלימות יהודית הופנה פנימה: יהודים נגד יהודים.
בשלב מסוים מתאר סיוורד, על בסיס עדותו הכתובה של בן־מתתיהו, החיים היו כל כך אלימים ורעועים בירושלים הנצורה, עד שתושבי העיר המתונים שיוועו לנפילתה לידיים רומאיות. קיום תחת שלטונם של הצוררים הזרים הועדף על הזוועות שסבלו מידי אחיהם הקנאים. ההיסטוריה והקלישאה משייכת את חורבן הבית השני למחלוקת הפנימית. בהתאם, בכל פעם שיש בהווה ויכוח, צץ בין הדוברים אדם היסטרי שקורא במלוא גרונו שהבית נפל בגלל שנאת חינם וחלילה לנו לחזור על טעויות העבר ושכולנו אחים ואכלנו מאותו מסטינג ושאר הגיגי אחדות מרגיעים.
תאמינו לי, אני מכיר את הזעקה הזו היטב. הנחיתי מספיק תוכניות בוקר וספיישלים בתשעה באב כדי לחזות ברגע הזה שוב ושוב. אבל הבית לא נהרס בגלל הטינה לאחר. ירושלים והמקדש נפלו בגלל עלייתם של פסיכים אגואיסטים יהודים לשלטון. לא האידיאל העביר אותם על דעתם אלא האמונה בגדולתם האישית. הכל בעוצמה אכזרית של סמיטריילר. יש שיקראו לזה שנאה. בעיני זו פסיכוזה.
לפני היצירה המדממת על עברנו קראתי ספר אחר שהפך לרב־מכר בשבועות האחרונים. “גיבור" מאת אריק צ'רניאק. העלילה מציגה תרחיש שבקצהו ישראל מתמודדת עם לחץ צבאי ושסע פנימי עמוק המאיימים על קיומה. המצבים המוצגים מבהילים ומערבבים אירועי עבר עם אופציות עתידיות סבירות, ואת הכל עוטפות דמויות בעלות סממנים מוכרים: יהירות, אגואיזם, טיפשות ואלימות. תכונות שונות מאוד מהאופן שבו אנחנו אוהבים לתפוס את עצמנו.
ישראל היא הבית האהוב שלי. בכל מקום אחר בעולם תחושת זרות מלווה אותי. אבל האלמנטים הנ"ל היו קיימים אז וכנראה מלווים אותנו גם היום. מדי פעם מתפתח דיון סביב היסודות הללו אחרי שידור כתבה שבה מתועדים ישראלים אלימים. התסריט רפטטיבי. כתב יוצא לסקר אירוע: משחק כדורגל עמוס אמוציות, הכרעת דין שבירה, עצרת בחירות קשה, חינגה של צעירים בכנרת וכו'. זה עולה לאוויר, ומיד חברי כנסת ופובליציסטים מגיבים בכעס ובתסכול. כולם המומים. לא מאמינים שכך נראית ישראל. שיש בקרבנו התנהגות כזו. בשלב הבא מגיעות קריאות שבר: “מה זה הדרדור הזה?" ו"לקחו לנו את המדינה". איזו היתממות. החייתיות הזו טבועה בנו עמוק. אפשר לראות אותה גם בלי מצלמה ולא רק באירועים חריגים. מי שלא מכיר את התופעה פשוט צריך להסתובב יותר.
החדשות המנחמות הן שהתפרצויות מהסוג הזה הן גם מנת חלקן של אומות אחרות. בעבר ובהווה. במלחמת האזרחים האמריקאית בני אותה אומה ריטשו זה את זה. הצרפתים טיהרו זה את זה במהפכה ובמאבקים דתיים ברשעות מצמררת, הספרדים טבחו את עצמם לדעת במלחמת אזרחים, ארגנטינאים עינו לטובת השלטון את שכניהם ועוד. אנחנו לא טובים או גרועים מאחרים, לאכזבת תומכי הבי־די־אס. אצלנו יש נבלות ומלאכים. בדיוק כמו בכל העולם. לא צריך להתבוסס ברגשי נחיתות על רמת המוסריות שלנו אבל גם לא להתייהר כמצטייני המחזור. ולמרות כל התובנות הנ"ל, סרט כמו “גבעת חלפון" אין בשום מקום אחר בעולם.