קורה שההיסטוריה משחקת איתנו, מהתלת בנו ומוציאה את דיבתנו. שש השנים של שיכרון החושים שלנו, 1967־1973, היו שנים רעות מבחינת החישוב הכללי של מצבנו שמעולם לא היה טוב. אף אחד לא אוהב לגלות בוקר אחד שהוא חתום אישית וקולקטיבית על התקופה האטומה, המרושעת, היהירה והפוגענית ביותר של עמו. אבל זה בדיוק מה שקרה לנו, כלומר לי.
מכיוון שהיינו החטא ובמובנים רבים גם עונשו, נדמה שההיסטוריה משכילה להתקזז איתנו בטווחים ארוכים. אנחנו גם הרשעים וגם הקורבנות, גם הנבלים וגם הקדושים, ומעולם לא היה עונש מהיר ואכזרי מעונשנו. חברים שדהרו איתנו במכוניות גדולות בלילות קיץ ריחניים כשהם שרים במלוא ריאותיהם, נהרגו טרם שנדם הבית האחרון. הורים שעשו כמה לירות בקו בר־לב ובביצורים בסיני וסחרו בעבודה זולה מהשטחים, לא שבו מרמת הגולן ומסיני.
רומי הייתה לפחות אימפריה במלוא מובן המילה. אימפריה שנהנתה משנות שגשוג ארוכות. ישראל הייתה האימפריה שמשך שלטונה היה הקצר ביותר בהיסטוריה, כשש וחצי שנים. בסופן היא חטפה על הראש כשהיא מתעלמת, כמנהג אימפריות יהירות, מכל ההתרעות המוקדמות, סמבטיון של מודיעין, ללא הכנה ומתוך שאננות מטומטמת של מפקדים ומנהיגים שהאמינו שאפשר להדוף את הערבים עם 300 טנקים, כמה חיילי סדיר וחיל אוויר נפלא ומיטיב טוס שהתעלם מהטילים ואמר דברים כמו: "סמוך", "יהיה בסדר" ו"תנו להם לתקוף ונהפוך את שדה הקרב לבית קברות".
במלחמה נהרגו חיילים שאכלו את החיים בפה מלא ואגרו אותם בשתי הלחיים. במלחמה נהרגו נערים שחשבו שמאל ונערים שחשבו ימין, ונערים שלא חשבו לא שמאל ולא ימין. אף על פי שהעונש לא להם הגיע ונהוג לומר שהם היו חפים מפשע, בישראל 1967־1973 אף אחד לא היה חף מפשע באמת, לפחות לא במובן הפילוסופי ובהיבט של רוב דומם ששתק נוכח התנחלות משיחית. קשה להסביר את זה, וגם אם תסביר אף אחד אינו אוהב לשמוע, אבל שש שנים התענגה ישראל על פירות הבאושים של ניצחון מזהיר ועשתה את שעושים עמים שיכורי ניצחון, רק ללא השיק האירופי והסטייל האמריקאי.
הזמן החולף אינו מקהה את חודן של ההאשמות בשאלה הנצחית מי הוביל אותנו בעיניים פקוחות למלכודת המוות. אף שזה נושא שראוי לעסוק בו ביום העצמאות, רק כך יכול צבא לבדוק ולתקן את דרכיו. האמת הקשה היא שקשרנו את עינינו במו ידינו וצעדנו הלומי הדוניזם אל שדה המוקשים שהמתין בסופה של הדרך.
אלי זעירא אשם, וגם גולדה מאיר אשמה, ומשה דיין ואמ"ן ללא ספק. אבל ראינו את מפקדי צה"ל מסתאבים ומרימים כוסית עם הבוהמה ומקבלים טובות הנאה ושירותים קטנים מגורמים מפוקפקים, חונים על המדרכה ומשאירים את הנהגים האישיים להתייבש בשמש. ראינו אותם מכיוון שהיינו בצד המתחכך. עלינו הם נמרחו. עם הסיגרים מקובה והיין מצרפת, פירות הים החדשים וכבד האווז, ודירות הזיונים ותיאומי המסוקים לכוננות זקפה של מפקדים ולמשגל נסוג עם כוננות פתע, וחדרי מלון דיסקרטיים בצפון ובדרום שם הם עשו - כך אנו למדים עד היום - לפקידות הגדודיות מה שעשו לערבים במלחמת ששת הימים. האמנו שלמפקדי צה"ל יש ביצים גדולות וכי הם מוכנים וערוכים לדפוק את הערבים בכל רגע ובינתיים למה שלא נפרגן להם גוד טיים.
הם היו הסימפטום שהפיל אותנו אבל לא המחלה. במוקדם או במאוחר נגזר עלינו ליפול. הנפילה הייתה בצנרת מיוני 67', כאשר ניגבנו חומוס ב"לידו" ביריחו ואמרנו, וואללה, איזה ערבים נחמדים ואיך הם מחייכים ונהנים מכספנו, שבו קנינו עפרונות סיניים, פפסי, פופים ונרגילות בעיר העתיקה, כאשר שדדנו את שארם א–שייח' ובזזנו את סיני (לפי דוח של מבקר המדינה שהתפרסם ב–1973) וכאשר קראנו לעובדים החדשים רפי ויוסי וחיים. ההפתעה האמיתית הייתה אורכו של הצינור. לתומנו חשבנו שהוא יהיה הרבה יותר ארוך ויזרים שמפניה רבה לפני שייסתם. במציאות הוא היה קצר וכואב. כל הצינור.
###
בין לבין הייתה מלחמת ההתשה, עניין של אלף ימים, שאף אחד בדעה צלולה אינו מסוגל להגן כיום על מחיר הדמים הכבד שגבתה, שהייתה כתובת שנכתבה בדם על הקיר; על עמים אחרים נאמר שהיו מוכנים להקריב חיילים כדי להמשיך לקיים מצב סהרורי בתחום המדיני; לא עלינו.
קשה לעכל ולהבין היום כיצד התחפרה ישראל לגדות תעלת סואץ, בכוח זעיר ולא מצויד מול כל עוצמתו של הצבא המצרי והשאירה את החיילים בשטח לחטוף רק כדי להפגין נוכחות סמלית. תחשבו על ישראל כעל רחוב קצר ועמוס; בקצה אחד שוכבים בחורים צעירים במעוזים חוליים ובכל פעם שהם מרימים ראש מישהו מהם נהרג. בקצה השני של הרחוב שוכן כרך שוקק חיים, סואן ומיוחם, ובכל פעם שמישהו מוציא את הראש מהבית הוא תופס בחורה.
משהו גדול, מוצק אך שקוף, הפריד בין שתי המדינות; מדינה נותנת ומדינה לוקחת; מדינה מקריבה ומדינה מתחפרת. מדינה שלמה מצצה את החיים הטובים ושיגרה עשרת אלפים לוחמים לשחק רולטה מצרית על קו המים שצמרת הצבא הייתה חצויה באשר לאפשרות להגן עליו. דברים רעים רבים נולדו שם, אבל הם לא הסיטו את האושר ממסלולו. חיילים התלוצצו בהומור שחור כי ייפגשו בעיתון והעיתונות, שהייתה מגויסת עד כדי שאט נפש, סיפקה את המילים שהצדיקו את הקזת הדם המתמשכת בתעלה, את הפולחן של אימפריית הרשע שאינה פנויה לתת דעתה על הפרטים הקטנים.
הטלוויזיה הישראלית, כך קראו לה אז, מונופוליסטית, אפקטיבית ופרימיטיבית, הצליחה בתחילת שנות ה־70 לפגוע לעתים בנימי נפש. כתבה על "נגע הסמים" בקרב הנוער, ואיזה סקנדל הרימו האצבעות שגלגלו חשיש מול המצלמה. בשיהוי מקובל הגיעו הביטלס, הרולינג סטונס וגיבורי וודסטוק. חברי "העין השלישית" של ז'אק קתמור ניסו להקים קומונה חקיינית בנוסח חבורות הפריקים הנודדים של קן קיזי, והכל נורא הרגיז וזעזע את הממסד הגריאטרי, אבל לא ממש. כי אפילו הממסד השיגרוני הזה התגנב לראות את "הטנגו האחרון בפריז", והשתתף בדיון המעמיק של עירוב בשר וחמאה.
"מה מעיק על פורטנוי" הוצג בקולנוע "אסתר" בתל אביב מעט אחרי "וודסטוק". הלל אברמוב וגדי ברכוז פתחו חנות תקליטים חתרנית במרתף קטן בבן יהודה. ומשך כל הזמן הזה שחקה ישראל שכבת מגן דקה של חיילים בסיני, חייל אחרי חייל.
האימפריה הייתה מתירנית, חופשית, יצירתית ופרובוקטיבית יותר מישראל 2017. פנינה רוזנבלום הצטלמה בעירום חזיתי נאה למגזין "Oui" מבית "פלייבוי", והכיתוב "החיילת רוזי". ב–1971 הצליחו צוות צלמי "פלייבוי" למצוא כמה ישראליות שהסכימו להצטלם בעירום. במודעות במגזינים הופיעו שדיים חשופים, המודעות היו נועזות יותר מהמודעות היום, ולממסד הדתי לא היה הכוח לנשות במפרסמים את עבירות המוסר לכאורה.
לעמים לוקח זמן רב להתעשת. עמים אינם מתעשתים אלא אם ההיסטוריה מכה בראשם. חוץ מ"מכתב השמיניסטים", "מלכת אמבטיה", "ניקוי ראש" וכמה בתי תה עם פופים מעור על הרצפה ושטיחים ערביים על הקירות, לא יצרה ישראל גרעין שמאל קשה. זה שקם, מיהר להתפלג נוכח סיפוחם המנטלי של השטחים הכבושים. היו ויכוחים קולניים ב"צוותא", אבל השטח לא רחש פעילות. הדבר הראשון על סדר היום הלאומי אחרי הניצחון ב־67', היה החיים הטובים. לשם הופנו משאבים נפשיים וכספיים גדולים.
ב–1972 חשף השב"כ רשת ריגול יהודית–ערבית שפעלה בשירות סוריה. אודי אדיב, צנחן מקיבוץ גן שמואל, הפך לסמל של שנאה וזעם. סוף־סוף גם לנו היה בוגד כחול־לבן. אדיב תרם בעיקר לדמוניזציה של השמאל, יותר מאשר נזק ממשי לביטחון ישראל. חשיפתו ומשפטו גרמו לשמאל הישראלי להתנהל בזהירות מופלגת, עד כדי חשש בכרסום בעמדות פוליטיות חשובות.
קשה לדרוש מאומה צעירה יחסית, שיכורת ניצחון, נרעשת ובעיקר מבולבלת, לעשות סדר בתוהו ובוהו שבו התערבבו עיקר וטפל, כסף וכוח, שררה וטובות הנאה. רק ממרחק הזמן ניתן להציג את השאלה הפילוסופית ולבקש מהעם לבחור בין פוקה הירש ואודי אדיב, בין חנוך לוין ונעמי שמר. שש השנים שהובילו למלחמת יום כיפור היו דקדנטיות ללא תקדים. ככל שחלף הזמן ואמ"ן הבטיח וביקש להוכיח כי הליצן סאדאת אינו מסוגל לכפות על ישראל סיבוב לוחמה נוסף, כך התפנו העשירים החדשים וחבריהם אלופי המטכ"ל האהודים להתענג על מנעמי החיים.
1972 הייתה השנה הסמלית ביותר מבחינת האימפריה. זו הייתה שנה שבה שילמה ישראל מחיר דמים כבד על אחיזתה היהירה והעיקשת בשטחים הכבושים. זרועות הפת"ח למיניהן פגעו בנו כמעט בכל מקום. היה טבח בלוד, היה טבח הספורטאים במינכן, שהביא להחלטה לחסל את מנהיגי המחבלים ומתכנני הטבח. הפיגועים הקשים לא זכו לפרשנות יצירתית בעיתונות ובציבור. העיתונות פעתה כטלה רך בחיקו של השלטון.
התנאים החדשים שנוצרו ב–1967 הבשילו והקדיחו ב–1972. קבלנים התעשרו והתקשו לעמוד בביקוש הגואה; הזחיחות והחיים הטובים התפשטו כווירוס קטלני. נתיני האימפריה החדשה נהנו מעבודה זולה, הצמרת הלכה והסתאבה, והתגלו בה פרשיות של הונאה, שוחד וגניבה. משה דיין שדד עתיקות והתגרש מאשתו רות, ששמרה על שתיקה קורקטית. בצה"ל הונהגו ארוחות שחיתות, ורחבעם (גנדי) זאבי הביא אריות למצודת כפיר כאילו היה רודן אפריקאי. המעטים שעמדו מנגד והזהירו מפני האשליה, נאשמו, כמקובל, בתבוסתנות. צה"ל פשט בכפר עינתא בלבנון, וגיורא נוימן היה סרבן הגיוס הראשון שהפגין נגד חובת השירות בשטחים ונשלח לכלא.
###
ואז נולדה ברית חדשה בין עם ישראל ורשות המסים. יחידת הקומנדו הקדמית של ישראל הייתה כוח הפשיטה של מס ההכנסה. האוויר היה כה רווי בניחוח המשכר של שחיתות, שהיה קשה שלא לפשוט על החשודים ולנסות להרשיע אותם. עם ישראל הביט בהשתאות מהולה בקנאה ובוז בשכבת העשירים שהלכה והתרחבה, השתאות שחיפשה ומצאה פורקן בפעילות הקדחתנית של מס ההכנסה.
התנפלות רשות המסים על ישראלים עשירים שנחשדו בשחיתות, הייתה לרוב חוקית ומסודרת, אבל לעתים הייתה הקזת דם פולחנית שלה היה העם זקוק כדי להמשיך להיות עד לסגנון החיים של העשירים המפורסמים בלי לאבד את עשתונותיו. בריטואל הזה השתתפו כולם בחדווה גדולה; מס ההכנסה הפך לסיירת מטכ"ל של האזרחות; האובייקטים נלכדו, נאסרו, ניירותיהם הוחרמו, מבוכתם זכתה לכיסוי פומבי רחב ומכפיש, והעם אשר בטריבונות געה מאושר.
בוקר אחד, במאי 1971, פשטו חוקרי מס ההכנסה עם שחר על דירותיהם ומשרדיהם של מוטי פרידמן, מנכ"ל נתיבי נפט, האחים שפיגל, קבלנים, ופוקה הירש, פלייבוי מזדקן ולא מזיק שהאכיל והשקה את תל אביב שנים רבות ולימד אותה את כל שידע על החיים הטובים. הירש, קשיש כסוף שיער וצדעיים שנהג ללבוש חלוקי משי נוחים מאופנת יו הפנר ולפתוח שולחן ועליו שרימפס, שמפניה צרפתית וכבד אווז, לא איים על קיומה של ישראל בשום צורה ועדיין נחשב הישג עסיסי של מס ההכנסה. חוץ מהעובדה כי החישה את מותו, נועדה הפשיטה עליו להראות כי בישראל המתעשרת והפוסט־סוציאליסטית של תחילת שנות ה–70 אין איש מוגן מפני ידו הארוכה של החוק. חוקרי מס ההכנסה מצאו את הירש חסר הכרה במיטה גדולה ואיתו הילדה עמנואלה, גרמנייה בת 20.
אם כל אלו היו זוטות וקשיי צמיחה של אומה צעירה ובוסרית, הרי שהדיפתן השיטתית והסדרתית של יוזמות שלום אמיתיות, שהיו יכולות בדיעבד למנוע את המחדל והאסון של יום כיפור, היו עבירות חמורות נגד אדם ומקום. עם גולדה בראש ממשלת סירוב חשדנית ויהירה בעלת מנטליות גלותית שהתנהלה כאילו הקוזאקים נערכים שוב לאנוס את סבתה, נהדפו יוזמות שלום לגיטימיות ומנוסחות מטעם שליח האו"ם גונאר יארינג, מנכ"ל הסוכנות היהודית נחום גולדמן, מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר ובעיקר נטייתו המוכחת של נשיא מצרים אנואר סאדאת, להשיב בחיוב ליוזמות רבות שהגיעו אל שולחנו כולל יוזמות מטעמו. סאדאת ידע שאת מה שלא יקבל מישראל בטוב ייאלץ לקחת ממנה בכוח הזרוע, וזו השתלשלות הדברים שהובילה למלחמת יום כיפור, הנעירה הסרבנית של ממשלת ישראל לכל יוזמה וגניזתה באבה.
זה היה הזמן שבו גולדה, מחוזקת בדוגמטיות של ישראל גלילי, בהתנשאות המנותקת של דיין, נתמכת במטכ"ל שמצב רוחו הוכתב על ידי ראש אמ"ן זחוח וקולני מול צבי זמיר, ראש מוסד חלש שלא זכה לתמיכת דיין, ניתב את ישראל ההוללת אל שדה הקרב שבו היה כפסע בינה ובין תבוסה או הפעלת הארסנל הגרעיני שלה.
כאשר שככה האש בחורף 1973 ושיחות הפסקת האש צברו תאוצה, היו מוטלות הריסות האימפריה בשברים מרוסקים על האדמה. ישראל ממשיכה להחזיק בשטחים, סיפחה אותם דה פאקטו על ידי מדיניות התנחלות אגרסיבית. אבל אין יותר מי שמתהולל בלי לשלם בסטייקיות סביב כיכר מלכי ישראל. אולי משום שהיא נקראת כיכר רבין.