לאחר שרות לאומי משמעותי בבית החולים ״שערי צדק״ הייתי בטוחה שמצאתי את יעודי בחיים ופניתי ללימודי סיעוד באוניברסיטת תל אביב, אך לאחר שנתיים של לימודים חוויתי קושי בהתמודדות עם מחטים ופרוצדורות כירורגיות שונות. למעני (ולרווחת הציבור) נרשמתי למסלול ללימודים אחר בבר אילן. במקביל, לבעלי הוצעה משרת חזן במונטריאול בקהילת ״בית ציון״ כך שנאלצתי להניח בינתיים את חלום הלימודים ולטוס לעבר קנדה הקרה והרחוקה.



כשחזרנו לישראל לאחר שהות בת תשע שנים התקבלתי למשרת מנהלת מעון במרכז הארץ. הפתיע אותי עד מאד שאפשרי לאייש משרת ניהול ולהכריע על גורלן של תינוקות קטנים ללא כל השכלה פורמלית והכשרה בתחום, אך בירכתי על ההזדמנות שנפלה בחלקי וקפצתי למים העמוקים. מהרגע הראשון התאהבתי בעבודה ונהניתי מכל רגע. בהמשך פניתי ללמוד את הקורסים הנדרשים למנהלת מעון - מטעם משרד התמ״ת, (כיום מסגרות לידה עד שלוש מצויים תחת אחריות משרד הרווחה), אך הרגשתי שהלימודים אינם מספקים ומספיקים. כעבור חמש שנים הגשמתי חלום והשלמתי את לימודי התואר הראשון בחינוך לגיל הרך בתוכנית ייחודית המיועדת למנהלות מעון, שנפתחה במכללת ״אפרתה״ ואף זכיתי לנאום את נאום הבוגרות בטקס הסיום.



אחרי שבע שנים טובות בהן הצמחתי מעון מ-12 ילדים ל-80 הייתה לי שנה מאתגרת במיוחד במערכת והחלטתי לצאת לדרך חדשה. נודע לי על מכרז למשרת ״רכזת קואליציה לחינוך מלידה״ ב״אנו״ - ארגון הפועל לשינוי וצדק חברתי, במימון קרן ברנרד ון ליר. לשמחתי נבחרתי לתפקיד ובמסגרתו אני פועלת לקידום גילאי לידה עד שלוש בכל חברה וחברה בישראל, כאשר מטרת העל היא כי מדינת ישראל תיקח אחריות ממשלתית על ילדיה. 



לפני ארבע שנים זכיתי ב״מתנה״ לא צפויה איתה אני מתמודדת מאז. הכל החל כאשר במהלך החודש התשיעי (להריוני החמישי) שברתי צלע משיעול תמים. כחצי שנה לאחר מכן פספסתי מדרגה ושברתי בכישרון רב את כף רגלי ואז התפתחה אצלי דלקת חמורה וכואבת מאד בעין, שהנחתי שהיא הופיעה בעקבות הטראומה מהשבר ברגל. לאחר שרוקנתי במשך שבת שלמה שפורפרת ״סינטומיצין״, ללא הועיל, פניתי לרופא מומחה שקבע כי מדובר בדלקת לא פשוטה, משנית למחלה כלשהי, אך לא היה ברור במה מדובר. כעבור כמה חודשים התפרצה אצלי מחלה בשם "קרוהן" -מחלת מעי דלקתית, אוטואימונית שבה הגוף תוקף את עצמו.



במקרה שלי ישנה פגיעה לא רק במעיים אלא גם בעיניים ובמפרקים (אני מכנה זאת בקריצה -תשלום מע״מ). אני, שחששתי מזריקות ומחטים נאלצת כיום להזריק לעצמי זריקה ביולוגית וליטול תרופות נוספות כדי להימנע מההתקף הבא.



ה-19.5 הוא יום המודעות הבינלאומי למחלת הקרוהן, מחלה שלמרבה הצער תוקפת מדי שנה אלפי חולים נוספים (צעירים ומבוגרים כאחד) בישראל ובעולם .הסיבות למחלה לא הוכחו באופן מדעי ורשמי. לא ברור האם מדובר בכשל גנטי, רגישות למזונות מסוימים או מצבי דחק, אך אני מניחה ומאמינה שזה נובע משילוב ביניהם. הקושי המהותי הראשון שלי היה להכיר בכך שבשיא הפריחה והתפארת לקיתי במחלה והפכתי למטופלת התלויה בטיפול תרופתי להמשך ימי חיי. לאחר שהתגברתי על ההלם והכאב הראשוניים החלטתי שלא להיכנע לכאבים ולפחד ולא לתת לשום דבר לעצור אותי בדרך, אלא להבין שגוף ונפש שזורים יחד ולזכור לפעמים לאותת בצד ולנשום עמוק ולרווחה.



אני שולחת מכאן חיבוק גדול וחם לחולים ולדואבים ועידוד גם למעגלי התמיכה, המושפעים באופן ישיר מהמצב ומאחלת להם שתמיד יסתכלו על מחצית הכוס או שפשוט ימזגו אותה לכוסית קטנה כך שתמיד תיראה מלאה.