מרחוק, החוף הסלעי והפראי הממוקם באחד מקצוות האי נראה נטוש לגמרי. אנחנו יורדים אליו בכביש המפותל, משוכנעים שתעינו בדרך. רק אחרי הפיתול האחרון מתגלה פתאום מגרש חניה עמוס במכוניות, ממש בצמוד למימי האוקיינוס האטלנטי. אנחנו צועדים על הקרקע השחורה, שהיא בעצם שדה לבה, רועדים מקור בבגדי הים שלנו בדרך לנקודת הרחצה. סולם מאולתר מוריד אותנו לתוך המים, התחומים במפרצון שהוא כמעט עיגול מושלם ומייצר מעין בריכה. המים קרים בטירוף, וזרמים סוחפים אותנו ולא מאפשרים להתייצב ולו לשנייה. לרגע אחד, לא ברור מה אנחנו עושים שם לעזאזל. ואז אנחנו מצליחים לאחוז באחד החבלים הממוקמים בקצה הבריכה הטבעית, נעמדים סוף-סוף ומרגישים בזה. זרם עז של מים רותחים הבוקע מקרקעית האוקיינוס ומייצר משחק מענג שקשה להסביר במילים בין קור וחום, שלווה וסערה. במילים אחרות, אחר צהריים שגרתי באיים האזוריים.
הפלא הזה, הממוקם בסאו מיגל, האי הגדול ביותר מבין תשעת האיים האזוריים, הוא רק דוגמה אחת מתוך אין ספור התופעות הקסומות והמוזרות שניתן למצוא בארכיפלג הממוקם בלב האוקיינוס האטלנטי. איפשהו בשליש הדרך בין פורטוגל והחוף המזרחי של ארצות הברית, מרחק שעתיים טיסה מליסבון. שרשרת איים עתירי תופעות וולקניות מסעירות, נופים עוצרי נשימה, לווייתנים המשייטים בצמוד לחוף ותחושה מוזרה של סוף העולם בתנאים מערביים לגמרי.
האיים הם אוטונומיה הכפופה לפורטוגל ומונים בסך הכל קרוב ל–250 אלף תושבים. כמחציתם חיים בסאו מיגל. הם נהנים מטמפרטורה קבועה של 18–22 מעלות כל השנה. כדי לנוע ביניהם צריך לטוס או להשתמש במעבורות בין האיים הסמוכים זה לזה.
בפסח האחרון טיילתי שם עם אשתי שתחיה, ורציתי לחלוק איתכם את החוויה הנדירה הזו, שהיא גם אופציה מעולה ולא שגרתית לחופשת הקיץ הקרובה שלכם. אבל לפני שתתלהבו, קבלו כוכבית. אומנם מדובר באיים, אבל הם לא מציעים חופשת בטן־גב. החופים טרשיים ונעדרי חול, וגם התשתית התיירותית הסבירה בהחלט לא מכוונת לרביצה. אף על פי שכל האיים עשירים במימי גופרית מבעבעים, לא תמצאו שם אתרי ספא מפונפנים אלא בריכות טבעיות בלב הג'ונגל או לחופי האוקיינוס. בקיצור, מדובר בטיולי טבע נהדרים, אבל כאלה שלא מצריכים אתכם להיות בוגרי 669. למרבית האטרקציות יש גישה נוחה ברכב, וטיול ממוצע אורך כשעתיים הליכה.
הלווייתנים באים
ההיסטוריה האנושית של האזוריים מתחילה בשנת 1427, שבה הם התגלו בידי ספנים פורטוגלים. עד אז הם לא היו מיושבים. הפורטוגלים, בסיוע ימאים הולנדים, החלו להתיישב באיים, אבל אלה לא הפכו ליעד פופולרי במיוחד למגורים. הריחוק הגדול מהיבשת, בצירוף התפרצויות געשיות מאיימות וקרקע שבחלקה הגדול לא התאימה לחקלאות בגלל הלבה והאפר הוולקני, הותירו אותם מיושבים בדלילות. הם גם הפכו את מרבית התושבים לנוצרים אדוקים, מפאת הפחד מהאדמה העלולה להתפרץ בכל רגע. וכך, במרכז כל כפר נידח שתיכנסו אליו תתנוסס כנסייה גדולה באופן לא סביר ממש. בדרך כלל היא בנויה מאבני בזלת, המשאב הנפוץ ביותר באזוריים.
הרקע הגעשי של האיים הגיע לשיאו המתוקשר ב–27 בספטמבר 1957, בסמוך לכפר הדייגים הקטן קפלינוס הממוקם באי הקטן כשלעצמו, פאיאל. בדומה למרבית הכפרים בסביבה, חלק מתושבי קפלינוס חיו מציד לווייתנים. הם נהגו להעסיק תצפיתנים, שזיהו תנועת לווייתנים בים באמצעות קצף וסילוני מים.
בסביבות שש וחצי בבוקר אחד התצפיתנים זיהה משהו באוקיינוס והזעיק את הציידים. אבל הם ממש לא מצאו שם לווייתנים אלא אדים רותחים שפרצו מהקרקעית. זו הייתה תחילתה של מערכת געשית רציפה ומטורפת שנמשכה יותר משנה, עד 24 באוקטובר 1958. הלבה שפרצה מהים יצרה הר געש צעיר, והוא כשלעצמו החל לפלוט לבה ואפר געשי שכיסה את כל האזור, כולל הכפרים הסמוכים. באחד הלילות נמדדו במקום יותר מ–450 רעידות אדמה. משום שמדובר בתקופה מודרנית יחסית, הדברים צולמו בזמן אמת. לבסוף, כשהאדמה נרגעה, נוסף לשטח האי חלק חדש לגמרי בן מספר קילומטרים. המגדלור ששכן במקום וכוסה עד מחציתו באפר געשי הפך למרכז מבקרים מרשים ולביקור חובה.
כתוצאה מההתפרצות הפכו רבים מתושבי פאיאל לחסרי כל. סנאטור אמריקאי צעיר בשם ג'ון קנדי יזם את “פקודת הפליטים האזוריים", שאפשרה להם להגר לארצות הברית. מה שהחל כפעולת חילוץ מצומצמת הביא לבסוף להגירת מחצית מתושבי פאיאל לאמריקה, לצד רבים מתושבי האיים האחרים באזוריים, עובדה ששינתה דרמטית את אופי האיים, במקביל להגירה אליהם בעשורים האחרונים של אוכלוסייה חזקה יחסית מפורטוגל. כל אלה העלו את הרמה הסוציו–אקונומית באזוריים, וגם חידדו את ההבדלים בין האיים. סאו מיגל הוא המתקדם והתיירותי ביותר. בפאיאל יש אחוז ניכר יחסית של אקדמאים פורטוגלים, שחיים בו לצרכים של מחקר, ולכן תושביו נתפסים כמתנשאים. בייחוד בידי תושבי האי הסמוך פיקו, שהם בעיקר איכרים פשוטים. בין האיים מפרידה מעבורת ששטה כחצי שעה, אבל נדמה שחוצצות שם כ־20 שנות קדמה.
פיקו, שבמרכזו מתנוסס הר געש שהוא הגבוה ביותר באיים ובפורטוגל, היה המוקד המרכזי של ציד הלווייתנים. ענף כלכלי משגשג, שהיו שותפות לו מדינות רבות, כולל ארצות הברית. מגוף הלווייתן הפיקו בשר, שמן, מינרלים, תרופות ועוד, ואי שלם התקיים מהתעשייה הזו. בשנות ה–80 החגיגה נגמרה. תושבי האיים טוענים שהיה זה אחד מתנאי הקבלה של פורטוגל לאיחוד האירופי, לצד הגברת המודעות להגנה על לווייתנים. אבל הסיבה המרכזית הייתה כלכלית גרידא. בעיקר ירידת ערכו של שמן הלווייתנים, בגלל תחליפים זולים יותר.
כיום המפעל המרכזי הפך למוזיאון, והציד התחלף בספארי לווייתנים. תיירים יוצאים לאוקיינוס בסירות גומי, בתקווה לחזות במשהו מתוך יותר מעשרה סוגי הלווייתנים החיים ליד החוף ואין ספור הדולפינים. למרבה האירוניה, אלה שעבדו פעם כתצפיתנים עבור חברות הציד ממשיכים בתפקידם, הפעם לטובת סוכנויות התיירות.
לבד על הכביש
השהייה באיים האזוריים נוחה למדי. רמת המלונות סבירה, אבל מומלץ להתאכסן בצימרים מקומיים שאין שום בעיה להזמין דרך booking ודומיו. המחירים אטרקטיביים מאוד בקנה מידה ישראלי - 30% עד 50% פחות מפה, וזה נכון גם לאוכל ולשירותים אחרים.
בנוגע לאוכל, צפו למתקפת דגים ושרצי ים, לצד תבשיל קדירה בשם קוזידו, המושם בסיר מתחת לאדמה ומבושל באמצעות הגזים המבעבעים בה. חוויה אמיתית (אם כי לא בהכרח קולינרית). כדי להתנייד באיים מומלץ לשכור רכב. הכבישים לא רעים ורחוקים מלהיות עמוסים. לא פעם תמצאו את עצמכם נוהגים יותר משעה בבדידות מזהרת.
ועדיין, לניתוק המוחלט הזה מהיבשת יש גם המחירים שלו. משום שמרבית הירקות לא מצליחים לצמוח על הקרקע הגעשית, הם מיובאים מפורטוגל, עולים הרבה ולא ממש ראויים למאכל. כשמשהו מתקלקל, למשל הראוטר באחד הצימרים שבהם שהינו, התיקון שלו יכול לארוך שבועות. ובאופן כללי, מי שמחפש תרבות או אוצרות אורבניים ימצא אותם בטיול אחר. למעט אולי הורטה, העיר המרכזית באי פאיאל שמהווה כבר מאות שנים מקום מפגש לספנים מכל העולם החולפים דרכה, ולכן נהנית מאווירה קוסמופוליטית מוזרה, כולל פאבים ציוריים של ימאים באמצע השום מקום.
בכלל, האזוריים הם צומת דרכים למגוון של ייעודים, כולל הנקודה שבה המטוסים האמריקאיים עצרו לתדלוק ב–1973 בדרכם לישראל, במסגרת הרכבת האווירית של מלחמת יום כיפור. אולי הגיע הזמן לחיבור מחודש בינם ובין הישראלים, הפעם מסיבות מהנות הרבה יותר.