כניסה למחנה אושוויץ יש מגרש חניה ענק, מפוצץ באוטובוסים. מתוכם נפלטים אין ספור תיירים מכל רחבי העולם, בבגדים צבעוניים, מצלמות גדולות והרבה מצב רוח טוב. כמו שתיירים צריכים להיות. במקום ממתין להם מעין מרכז מבקרים עם קפטריה, שירותים וכמובן וויי־פיי חינם. קרנבל, באושוויץ קרנבל. או כמו שאומרים: פה חשדתי. 



הנסיעה למחנה המוות הייתה אמורה להיות גולת הכותרת במסעון משפחתי שערכתי בשבוע שעבר בפולין עם אחותי והורי שיחיו, בעקבות רוחות העבר של משפחתנו, שמרביתה הושמדה שם. פעם ראשונה עבור כולנו. רוב הזמן שהינו בוורשה, כולל כל תחנות החובה היהודיות בעיר המרתקת הזו, אבל הקדשנו יום שלם לנסיעה לאושוויץ. ארבע שעות נסיעה לכל כיוון. מצחיק ואולי גם לא מוסרי לדבר במונחים של ציפיות ואכזבות כשמדובר במקום שבו נטבחו יותר ממיליון איש. אבל בואו נדבר גלויות. הגענו לשם מתוך ציפייה ברורה. להתרגש, להיטלטל, להזדעזע. הרי בתודעה של כולנו אושוויץ הוא בית המקדש של הזוועה. פסגת הפחד.



הצטרפנו לקבוצה דוברת עברית שהורכבה כולה מישראלים. המדריך היה פולני קתולי שלמד עברית בקיבוץ. המשפט הראשון שלו בסיור, מתחת לשלט המפורסם כל כך, “העבודה משחררת", היה “חשוב לי לספר לכם שבאושוויץ לא נרצחו רק יהודים". עובדה נכונה וחשובה מאוד לאזכור. אבל הבחירה לציין אותה מיד בפתיחה הייתה אות לבאות. ובעצם, לכל הדרך שבה האתר הזה מונגש למבקרים. 



הפולנים הפכו את אושוויץ למוזיאון המיועד לתיירים מכל העולם. כלומר, כאלה שלא ינקו את השואה עוד מהגן, לא ביקרו ב"יד ושם" וחלקם הגדול מתוודע לכל הנושא בפעם הראשונה. לגישה הזו יש כמה ביטויים בולטים. קודם כל, האתר מטופח, כמעט פסטורלי. הצריפים נראים מבחוץ כמו מבני עץ חביבים, לצדם מדשאות מוריקות (שלא היו במקור, כמובן) ועצים יפים וגבוהים שמיתמרים מכל עבר. עבור המבקר הישראלי, המצפה להיכנס לתוך גיא ההריגה, המראה הזה כמעט מקומם. 



הלאה. הצריפים עצמם הפכו למעין תערוכות נושאיות. צריף אחד מוקדש לילדים, אחר לרכוש שנלקח מאסירי המחנה, לתנאי המחיה והלינה, לרגע ההגעה לאושוויץ וגו'. בתוך הצריפים יש מוצגים כמו ערימות שיער שנגזר מהאסירים, מערומי נעליים, משקפיים, מברשות גילוח ועוד. שוב, דברים שאולי יפתיעו את התייר היפני, אבל ודאי לא את הישראלים. 



באופן כללי, ויתרו שם על הניסיון - אם היה כזה בכלל - לשמר את שרידי המקום באופן אותנטי, לטובת הרצון ליצור מוזיאון עתיר פרטים ופריטים. החלטה שיש בה היגיון - עם כל הכבוד לקהל הישראלי, אושוויץ חושף את סיפור השואה לתיירים מכל העולם. וגם יש בה היגיון כלכלי. למרבה האירוניה, מדובר באחד מאתרי התיירות המרכזיים של פולין. וצריך לעצב אותו בהתאם.



הביטוי הבא לגישה הפולנית הוא ניסיון מתמיד לערוך איזשהו איזון קדוש בין סבל היהודים והפולנים. המספרים האיומים שמעידים על כך שבאושוויץ נרצחו בעיקר יהודים מוצגים אומנם בגלוי, אבל לצדם מובלט שוב ושוב הצד הפולני - גם בתצוגה וגם בהדרכה. כשהמדריך שלנו נשאל לגבי התושבים הפולנים שחיו לצד המחנה ומידת הידע שלהם בדבר המתרחש, הוא ענה מיד שהנאצים “גילחו" את היישובים הסמוכים עם הרחבת המחנה. השואל התעקש וציין שהעיירה הסמוכה אושווינצ'ים נותרה לחלוטין על תלה, וסחט מהמדריך הסכמה רפה ודיבור על כך ש"חלק מהתושבים השאירו לחם ומים לאסירים הנמלטים".



בשלב מסוים הישראלים בקבוצה היו כל כך מתוסכלים, עד שאחד מהם החל לבוא בטענות למדריך על התצוגה ה"סטרילית". “לא יכולתם להשאיר לפחות איזו חריטת ציפורניים של אסיר על הקיר?", אמר בכעס, “אי אפשר בכלל להתרגש פה!". זה נשמע כמו שורה קלאסית מתוך מערכון של “החמישייה הקאמרית", אבל לא לגמרי מופרך. האסון היהודי התרחש על אדמת פולין, שיש לה אינטרסים ועמדות משלה לגבי דרך ההנצחה שלו. ולכן, באופן אבסורדי, מי שמחפש את חוויית השואה המטלטלת באמת לא צריך לטוס לאושוויץ, אלא פשוט לקפוץ לסיור ב"יד ושם".