כ"ז כסלו, תשע"ח | 15.12.2017 | 00:53

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
"ארוחה בחורף": החיילים שגויסו לצבא הנאצי מוצגים כבני אדם
תלמה אדמון
07/07/2017
ביחידת הרצח הגרמנית היו בני אדם רגילים, טוען הסופר, שברא שלושה חיילים כדי להדגים מאבק על שרידות נפשית. וגם: הסופרת שלא נותנת לרגעים חוליים להתמוסס
 
קשה להניח, שהגרסה ההומנית של הוּבּר מנגָרֵלי ליום בחיי חיילים גרמנים ביחידת חיסול הייתה מתקבלת ואף זוכה לשבחים לפני עשרות שנים. הסופר הצרפתי, שנולד (1956) ובגר באלזס, בא ממשפחת מהגרים איטלקית. הנתונים האישיים והאובייקטיביים הקלו עליו את ביצוע התרגיל הספרותי הנועז: קרקע הגידול מצולקת הקרבות, על קו התפר שבין צרפת לגרמניה, משפחת מוצא המאפשרת מבט בלתי מוּטה באירועים, הזמן שחלף מאז הזוועה הנאצית, הנרמול והשותפות בין צרפת וגרמניה היום, ואולי גם העובדה שמנגרלי אינו יהודי.

החיילים הגרמנים ביחידת הרצח, לפי גרסת מנגרלי, היו בני אדם רגילים לפני שגויסו ואולצו לירות על שפת הבור בגברים, נשים, זקנים ותינוקות. מנגרלי אינו טוען שכל החיילים באותה יחידה היו בני אדם נורמליים שנאבקו לשרוד. הוא בוחר שלושה חיילים בלבד, מוציא אותם מהכלל, וממקד התבוננות מתעדת במעשיהם ובמילותיהם. לא יותר. הוא משרטט התרחשות טעונה ביותר בצורה הפשוטה ביותר. התרחשות עירומה, קאמרית, ממעטת במילים ומתייחסת לצרכיו הבסיסיים של אדם: חום, מזון, חברוּת.

מנגרלי טיפל ברעיון המקורי שלו בצורה חכמה. הוא צמצם עד מאוד את חריר ההצצה אל יומם של החיילים. הוא התמקד בפרטים קטנים. בהליכה בקור עז ובשלג עמוק, ברעב, בשיחת רעים המבקשים לשמור על שפיותם. הסופר מביא את הסיפור עד לקצה כמעט תיאורטי, פילוסופי, מסמל. הוא אינו נוקב בשמות מקומות, במספרי יחידה, בתאריכים. רק פרט גיאוגרפי אחד מצוין: פולין. לחייליו יש שמות פרטיים בלבד. הדמויות האחרות מכונות “הפולני" ו"היהודי". הכותב הניח שהרקע לאירועים צרוב כמכווה בתודעתו של כל קורא.

הסיפור מובא לרמת זיקוק כה גבוהה, עד כי הקורא מחויב לאתחל מחדש חשיבה מקובעת. לפניו שלושה חיילים שכל רצונם להתחמק ממשימת הירי הבאה. הם מִתחָלים, מאחרים למסדרים, מתחמנים את המפקד, מעדיפים לצאת ל"ציד" אחר יהודים ביערות.

במהלך היציאה ל"ציד" השלושה מתפקדים כמשותקים רגשית. כל מטרתם להעביר את היום באוויר הפתוח בלי להשתתף בירי. הם לא מתאמצים למצוא יהודים. הם שותקים, וכשהם מדברים הם משתדלים לעסוק בבעיה הורית של אחד מהם. הוא מודאג מכך שבנו יעשן. זה רעיון נפלא של הסופר, להסחת דעתם של השלושה. הם מעסיקים עצמם בבעיה כה רחוקה מהעולם הקפוא, חסר הצבע, החושף רק זוועה ואדישות. הם דשים בעניין הבן, ומחליטים שהשניים שאינם אבות יהפכו לדודיו של הנער שאסור לו לעשן. הדאגה החברית הפשוטה הזאת מחיה לרגע את האלמנט האנושי שדמם בקרבם.

מושקעת בספר משמעת כתיבה חמורה. זוועת השלטון הנאצי מוחשת כמסגרת קישחת, חיצונית, אין צורך לתאר אותה. מנגרלי אינו שואף לזייף את ההיסטוריה. אין לטעות ברעוּת סביב סיר מרק, שממנו אוכלים שלושה חיילים גרמנים, פולני אנטישמי ויהודי שנתפס. הקורבן יובל אל מותו, ושלושת החיילים ייאלצו להמשיך במשימות ירי סביב הבור. אך בינתיים הסופר קירב את הקורא אל המצב הבלתי נסבל שבו אין למגויס אלא אופציות נוראות.

“באותו יום חטפנו דיכאון", מדווח המספר, אחד החיילים. “כלומר יותר מכרגיל. זה היה דיכאון שונה, מיוחד". באותו יום אולצו לירות במי שכיבסו את מדיהם, יהודים שעמם שוחחו והעניקו להם סיגריות. בערב החליטו שלא ידברו עם הכובסים החדשים, “מוטב לא לעשות איתם שום דבר שדומה למה שעושים בחיים האמיתיים". במשפט הזה גלומה ההזרה שאפשרה לרוצחים את מעשיהם. היהודים חדלו להיות חלק מ"החיים האמיתיים".

האופציה של סירוב פקודה אינה עולה בספר העוסק בשרידותו הנפשית של החייל הגרמני. האב מתמסר להזיית העתיד הנורמלי, לשיבתו הביתה אל בנו, שמא התחיל כבר לעשן. 

"ארוחה בחורף", הוּבּר מנגָרֵלי, מצרפתית: עמנואל פינטו, עם עובד, ספריה לעם, 127 עמ'




שבעה
“אישה בכל אֵלֶה", הספר האחרון ששלח עוזי גדור לקוראיו מאגד את הסיפורים הראשונים שכתב. פעם נוספת תובע התחביר החסר המיוחד לו את הקשב החד של הקורא. הטקסט נקרא כפי שנכתב, דרך שיניים חשוקות. הסיפורים חוסים תחת גג הזיכרונות הנמשכים מעומק השכחה, בכוח שבעת ימי אבל. פעמיים יושבים בני המשפחה הבוגרים, אח ושלוש אחיותיו, בבית ההורים הישן. משפטיהם עצורים ומקוטעים אחרי שנים של ריחוק מסוים. כל אחד מהם מעלה בדל תמונה, או מתכון נושן, או אירוע שזוכרים אותו כך וגם אחרת. מדברים באב, שמת ראשון, והרושם הנבדל שהותיר בכל אחד מהם, כי היה מורה ומשכיל. ומדברים באֵם, שלא הייתה מלומדת כמותו ולעגה מעט למי שאינו מוצלח בעבודת כפיים. מצטרפים לשני מועדי השבעה סיפורים מן הילדות שלפני קום המדינה, ואין באלה נוסטלגיה, אלא ניסיון נואש לקבע תיאורים שנקברו זמן רב מדי. אולי בגלל אופי החיים הישראליים, שהכרח בהם להתעלם הרבה. דומה שהכל היה קשה ובמידה רבה נותר כזה בליבות מי שבגרו ולמדו לא לכאוב, לא להתחרט ולא לחשוף רגש עז. מן האווירה שגדור יוצר עולה אמת עגומה על הברירות המצומצמות, שמתוכן היה על בני הארץ להבקיע ולבנות לעצמם משמעות.
(כרמל, 130 עמ')


רגע לזכור
מאצ'י טאווארה כתבה את השירים הקצרצרים בהיותה מורה בת 28. הספר “יום השנה לסלט" יצא לאור ביפן ב־1987 וקבע במהרה שיאי מכירות חסרי תקדים. הספר הפך לתופעה תרבותית. טאווארה כתבה על הרגעים החוליים הקטנים, שלרוב חולפים בבלי דעת. היא אינה מניחה להם להתמוסס, ומבהירה בכתיבתה כי בכל רגע טמון סימן עשיר המצית מחשבה. בכך מופקע הרגע מרצף נטול ייחוד ומונצח כתופעה חד־פעמית. הנה שיר: “עומדת על דוכן המורָה/ אחרי עשרים דקות הכנה/ של שיעור// על חייו של משורר/ שמת צעיר".
(מיפנית: יעקב רז, שכתב אחרית דבר מעניינת, ספרית פועלים, 195 עמ')
print gohome
print
--%>