מדהים לראות שאחרי הכל, עדיין יש בינינו אנשים שבאופן מפתיע, ואולי אפילו קצת חסר אחריות מבחינתם, אין להם שום קטע. לא בקטע טוב ולא בקטע רע. וגם לא בקטע אחר. ולא בקטע של הפוך או הפוך על הפוך. כלום. אתה מסתכל עליהם ואומר לעצמך, עם כל הקטעים שיש היום מסביב, איך לא מצאתם לעצמכם משהו? בוגי יעלון, למשל, היה חסר קטע עד שהתגלה לעולם שהוא דודו של סטטיק, זו התחלה של קטע. סטטיק הוא אבי אבות בעלי הקטע. וכל אדם צריך קטע: להרים מחאה, להיות אושיה, לשבור את הרשת. וחסרי הקטע, מה הם עשו?
האיש שאין לו קטע יכול להגיד דברים נכונים ומעניינים, אבל אף אחד לא יזכור ממנו כלום. יכול להיות שהם סוחבים קריירה מפוארת או שגילו תעוזה בצבא והגיעו לדרגות גבוהות, אולי. אבל בחיים הרגילים, בחיים שלנו, האמיתיים, עם מה הם מזוהים? אני מכיר שניים או שלושה אנשים כאלה, רגילים. הם יכולים להיות איציק מראשון לציון, ציון מכפר סבא או עינת מפתח תקווה.
מדובר באנשים שלא הלכו לקואוצ'ר כדי לגלות את עצמם מחדש, לא גידלו זקן היפסטרי, לא חיו בזהות גנובה, לא נעצרו בהפגנה נגד מנדלבליט ועלו לספר על זה אצל יעל דן, לא ויתרו על הטלפון החכם ועברו לגור בכליל, לא נהיו טבעונים רדיקליים מטיפניים, לא בחנו מחדש את המיניות שלהם באמצע החיים, לא למדו סינית ולא השתתפו מעולם בפואטרי סלאם, לא לוהקו לריאליטי זוגות, ואפילו את הדבר הכי פשוט, שזה להעלות פוסט שאומר: "החלטתי להפסיק להילחם בחלקים בעצמי שאני לא אוהב, ולקבל את עצמי כמו שאני, והפכתי להיות מאושר! בעקבות כך, פיתחתי שיטת טיפול הוליסטית שהוכיחה את עצמה - להרשמה כנסו ללינק" - גם את הדבר הפשוט הזה הם לא טרחו לעשות. הם רק המשיכו לחיות, שאננים וזחוחים, וחשבו שיהיה בסדר.
מדובר באנשים שלא הלכו לקואוצ'ר כדי לגלות את עצמם מחדש, לא גידלו זקן היפסטרי, לא חיו בזהות גנובה, לא נעצרו בהפגנה נגד מנדלבליט ועלו לספר על זה אצל יעל דן, לא ויתרו על הטלפון החכם ועברו לגור בכליל, לא נהיו טבעונים רדיקליים מטיפניים, לא בחנו מחדש את המיניות שלהם באמצע החיים, לא למדו סינית ולא השתתפו מעולם בפואטרי סלאם, לא לוהקו לריאליטי זוגות, ואפילו את הדבר הכי פשוט, שזה להעלות פוסט שאומר: "החלטתי להפסיק להילחם בחלקים בעצמי שאני לא אוהב, ולקבל את עצמי כמו שאני, והפכתי להיות מאושר! בעקבות כך, פיתחתי שיטת טיפול הוליסטית שהוכיחה את עצמה - להרשמה כנסו ללינק" - גם את הדבר הפשוט הזה הם לא טרחו לעשות. הם רק המשיכו לחיות, שאננים וזחוחים, וחשבו שיהיה בסדר.
וכאן הם נפלו. תראו את אורן חזן, שיש לו קטע עם הומור גס ונמוך, את הראל סקעת שאין לו שירים, אבל קטע יש לו. לעומר אדם יש קטע עם השבת. לשלומי שבת יש קטע עם הנשיכה של השפה התחתונה כשהוא ממש מתרגש באופן ספונטני כשהוא שר "אני שונה ממך, אבל מאוד כמוך" בשיר "אבא". לאייל גולן יש כמעט כל יום קטע אחר.
היעדר קטע הוא תופעה מדאיגה שהתפשטה גם לתחום הקולינריה. אתה יכול להיכנס למסעדה, לשבת, לאכול, אבל אתה יודע שזה לא זה. הרי יש מסעדות מולקולריות, ויש מסעדות שעומדות במבחן הזמן, יש מסעדה שהיא מוסד, ויש מסעדה שהיא גם בר, ויש בר שהוא על הגג. ויש כאלה שאין בהן כלום: אין בהן שף מקועקע שמעלה מנות היסטריות לאינסטגרם, אין בהן שיק מזרחי עם תחכום של ביסטרו, אין בהן קוקטיילים קרים לקיץ החם, אין בהן מנות גורמה בתנאי חוף, או ליין לנשים בלבד, אין בהן שולחנות שיתוף לשרינג עם אנשים זרים, או תפריט קבוע של רק מיוחדים. ואם תשאל את המלצרית, היא תגיד לך, "עזוב אותך משטויות, יש פה פשוט אוכל טוב". אתם באמת מצפים שאני אכנס למסעדה רק כדי לאכול?
הכי עצוב לחשוב על אנשים בלי קטע שיושבים לאכול במסעדה כזאת, או גרוע מזה, שהם גרים ביישובים בלי קטע. יישוב כזה, שהוא סתם. יישוב שאין בו דירות גלריה בשכונת פארק, או דירות גן בסטנדרט של בנייה ירוקה באיכות גבוהה עם גימור מושלם. הם מסוגלים לגור בבית שלא משלב קו ארכיטקטוני ומפרט טכני מושקע, והדירה בכלל לא מתגבשת לכדי חוויית מגורים מסוגננת ומודרנית התואמת את הדרישות והצרכים של זוגות צעירים ומשפחות. ואין בהן תכנון חכם, המייצר זרימה הרמונית בין החללים ומאפשרת מקסום הפוטנציאל התכנוני. כלום!
יש בינינו עדיין אנשים שמעבירים חיים שלמים בלי קטע ובלי להיות חלק ממשהו גדול, משוכנעים שהם חיים את החיים האמיתיים. ולך תסביר להם, שמי שיש לו קטע, לא סתם חי, אלא הוא חלק מחוויה הרבה יותר גדולה. וגם כשהוא ימות, זה גם לא יהיה סתם, זה יהיה מוות עם קטע.