“המטפלת" עשוי להיות פופולרי בקרב צופים בשכבות גיל מתקדמות

 אמרתם שחקן שייקספירי זקן, אמרתם הכל. בהגדרה הקצרה הזו מתומצתים בדרך קבע קווי האופי של טיפוס אקסצנטרי, שתלטני, שוביניסטי, שתדירות מבלבלים בינו לבין דמויות המלכים שאותם גילם על הבמה במשך עשרות שנים. כזה הוא גם בריאן קוקס, שסביבו נסב סיפור סרט סימפתי זה.

קוקס הסקוטי, שהופיע כבר ביותר מ–200 סרטי קולנוע וטלוויזיה (ביניהם “לב אמיץ", “תיק חסוי" ו"טרויה"), נכנס פה לדמותו הפיקטיבית של סר מייקל גיפורד, שאמור להיות מענקי הבמה הלונדונית, משהו בסדר גודל של לורנס אוליבייה או ג'ון גילגוד.

תחילת הסרט תופסת אותו כשהוא כבר בשלבי הדעיכה; מוגבל פיזית, שרוי בתוך כיסא גלגלים, ולא ממש שולט על שריריו הטבעתיים. מסיפור הסרט עולה שסוג נדיר של מחלת פרקינסון תקף אותו, והוא מגיב על כך באגרסיביות טורפנית, שכבר הבריחה ממנו כמה וכמה מטפלות מסורות, שמונו להשגיח עליו ולסייע לו ברגעים של מצוקה גופנית. השחקן הנרגן חי את חייו בטירה נאה, אפופה בגן מוריק, ומטופלת על ידי נהג–גנן ומזכירה מסורה, שאי־שם בעבר הייתה לא רק מזכירה במובן המשרדי של המונח, אלא ממש בת זוג לשבר כלי זה.

ובכן, אל תוך מצב העניינים הלחוץ הזה משתחלת לה צעירה ממוצא הונגרי ושמה דורותיאה, שהתגלגלה ממרכז אירופה אל האיים הבריטיים בשל שאיפתה ללמוד משחק אצל המאסטרים הגדולים. היא מקבלת עליה את עול הטיפול הלא ממש נעים בשחקן המהולל, מתוך הנחה שבאמצעות ניגוב אחוריו הצואים היא תוכל גם להתקרב לעקרונות האמנות הנעלים שבגינם נחקק שמו בתולדות התיאטרון האנגלי.

מובן שקבלת הפנים שהטיפוס השלילי הזה מכין למטפלת הצנועה שלו מזכירה טייפון בשיא עוצמתו, אבל מסתבר שגם הגברת הרכה איננה פראיירית, ודי מהר היא משתלטת על הרוח הרעה השולטת בטירה המבודדת. לא עובר זמן רב והטיפוס המתנשא הזה ממש לא יכול בלעדיה. מכאן ואילך מתפתח סיפור פינג פונג, המשלב ביעילות צחוק ודמע, וכמובן מרבה בציטוטים מתוך מחזות שייקספיר, ובמיוחד מ"המלך ליר". שהרי כל התבוננות טריוויאלית בנעשה מסביב תזהה מיד את מערכת היחסים בין השניים כגרסה עכשווית לליר, מלך זקן ורפה שכל, ולבתו קורדיליה, שהוא כה התנכר אליה.

“המטפלת" הוא הפקה משותפת אנגלו–הונגרית, שגם לישראל יש בה איזושהי מניית מיעוט. הסיבה: יאנוש אדלני, שביים סרט זה, חי ופועל בתל אביב כבר 40 שנה, בלי לעשות מכך הרבה רעש מסביב. בראשית שנות ה–70 היה אדלני אחד מפרחי הקולנוע ההונגרי, שלבלב במרץ באותה העת. אדלני הצעיר הספיק לצבור לעצמו חופן של הישגים ותשבחות בטרם הסתבך עם רשויות הצנזורה של הרפובליקה העממית–קומוניסטית, ששלטה אז במולדתו. כתוצאה מכך גלו הוא ובני משפחתו לאוסטריה, ומשם הגיעו בסופו של דבר לישראל. עם השנים השתלב אחיו פטר (שנפטר בינתיים) בתעשיית הטלוויזיה בארץ ואילו אוה בודנר, אשתו של אדלני, צברה לעצמה מוניטין כמפיקת התוכנית “זהו זה".

לאורך עשרות השנים שחלפו מאז התמקד אדלני בעיקר בהפקה, ולבימוי סרטים ארוכים שב רק ב–2009 כשעשה בהונגריה את “פרימה פרימוורה".

אם כך, “המטפלת" הוא סרטו העלילתי השני, שהישגו האמנותי הבולט הוא בעצם הפקדת גילום דמות הצעירה בידיה של קוקו קניג, שזו לה הופעתה הקולנועית הראשונה, והיא עושה זאת על הצד הטוב ביותר. במיוחד בולט הדבר לנוכח הכלים הדלים שהתסריט המחורר מדי מספק לה. קניג, ילידת וינה, שעד כה צברה ניסיון תיאטרלי בלבד, מיטיבה לשמש כיריבה הולמת לבריאן קוקס, שממנו דורש למעשה הסרט מעט מאוד. שהרי עצם בריאתו של השחקן הזקן והחולה מחייבת הופעה גדולה מהחיים, בלתי מרוסנת וגדושה בג'סטות מוגזמות. ואת זה אמור לספק כל מקצוען בריטי ראוי לשמו. וקוקס הוא כזה.

סרטו של אדלני לא נרתע משימושים בוטים כמעט בכל קלישאה הקשורה לפערים החברתיים בבריטניה, כמו גם להבדלים בהגייה הפונטית של השפה. כל זאת בצירוף אשד של רחמים עצמיים על אודות הזקנה, ועל מה שממתין למי שחלילה נתפס בין ציפורניה, מחוללים תמהיל פילמאי נוסטלגי ומדמיע בעל פוטנציאל לפופולריות גואה בקרב צופים בשכבות גיל מתקדמות.