מזאב בודד ומתבודד וילדה שלא היו לה כמעט חברים בבית הספר, הפכתי להיות אישה עם פרלמנטים בבתי קפה ומנכ"לית של מיני־רשת חברתית פרטית, שמצליחה להפתיע אותי בכל פעם מחדש. אולי מכיוון שכשהייתי ילדה זה היה החלום הכי גדול שלי, מעבר לכל פנטזיה של להיות שחקנית או סופרת או עיתונאית. את כל החלומות ידעתי שאגשים, את זה עם החברים והפרלמנט והאנשים מסביב אפילו לא העזתי לדמיין. האמת, אין לי מושג איך זה קרה.
אני מעיזה לכתוב על כך ולו רק מכיוון שמפעם לפעם אני נאלצת לשפשף את עיני כשאני מביטה ביומן ומבינה שיש ימים מסוימים עם אובר בוקינג חברתי. אני מניחה שילד שלא היו לו חברים בבית הספר, תמיד יישא אות קין נעוץ בלב, גם אם יהיה מוקף בעדר של בני אדם אוהבים בבגרותו, גם אם יהיה מפורסם או מוצלח או עשיר מאוד. וגם אם יהיו לו עשרות אלפי עוקבים ברשת וים של אהבה, בלבו תמיד יקנן החשש הזה שבוקר אחד כולם ייעלמו, והוא יביט דרך החלון על שיירות ההולכים למדורת ל"ג בעומר או מסיבת פורים, ושוב ייתקע עם תפוח האדמה או התחפושת שלו בסלון מול הטלוויזיה. כן, גם זה קרה.
זר לא יבין זאת, בוודאי לא מי שהיה כוכב בנעוריו, המצחיקן של השכבה ולא מי שהייתה מלכת הכיתה. זו שמעולם לא הייתי. תמיד אמרו לי שהגלגל עוד יסתובב ושכולם ירוצו אחרי ושהסיבה היחידה שלא מדברים איתי היא קנאה. קנאה היא המילה שאמהות אוהבות. נכונה או לא, הכוונה תמיד טובה, אם כי לעתים עלולה לשרוט אותך לנצח עם האמונה שבני האדם מונעים ברובם מהרגש הלא נכון. וגם אם זה נכון, תמיד כדאי להטיל בכך ספק, כמו בכל דבר בחיים.
אומרים שקשה לרכוש חברים חדשים אחרי גיל מסוים, ושאם לא שמרת על הקשרים ההדוקים עם החברים מהצבא, סביר להניח שתהיה תקוע בחיק משפחתך הגרעינית לנצח ותבלה בג'ימבורי עד סוף ימיך. אני מניחה שהיקום חמל עלי כאן, ובמקרה שלי, העסק הזה של חברים טובים רק הולך ומתרחב מדי שנה. יועצות בית הספר שככל הנראה השלימו הכנסה אצל אחיתופל הכניסו לי לראש שהבעיה היא אצלי ואני זו שצריכה ליזום ולדבר. אולי זו הסיבה לכך שאף פעם לא תפסתי מעצמי אדם חברותי במיוחד. עד גיל 12 הייתי ביישנית מאוד ואת כישורי החברתיים "הקלוקלים" על פי הממסד, למדתי בסופו של דבר להסתיר היטב באמצעות פעולות שביצעתי בכוח ההתנגדות. משפט טוב אחד יצא מהרצאה ניו־אייג'ית מטופשת ששמעתי לפני קצת יותר מ־20 שנה, שבו המרצה שמכר את הפרארי של אמא שלו או משהו בסגנון, אמר שאם יש דבר שמלחיץ אותך, תמיד תעשה דווקא אותו.
עם הזמן זה השתכלל. עבודה עצמית של חצי ספירת חיים והנה יש מסביבי פרלמנט שלם בבית הקפה של אנשים שפגשתי על הדרך ורק לא מזמן, שהגיעו במיוחד עם ים של אהבה כדי לחגוג איתי יום הולדת. מי היה מאמין שהילדה שחגגה לבד את יום הולדתה ה–18 לא תפסיק לחגוג במשך שבועיים, ועוד היד נטויה, את יום הולדתה ה–40.
אני מודה שההבנה הזו, שנחתה עלי לאחרונה, הצליחה להציף אותי רגשית קצת כמו ילד בן 6 שלא מצליח להירדם בלילה שלפני היום הראשון בכיתה א'. פתאום הבנתי שייתכן שיש בי עדיין משהו מאותה ילדה בודדה שמקנן בפנים ולא באמת מאפשר לי להכיל או לקבל את כל מסת האהבה כמו שצריך. אין ספק שאהבה אינה מובנת מאליה, אבל זה לא מספיק רק לתת אותה, ואם את לא יודעת לקבל אותה במלוא עוצמתה בלי ללחוץ על דוושת הברקס גם כשהיא מגיעה מכיוון בלתי צפוי, את עדיין תקועה באיזשהו מקום בעבר.
נערה שפגשתי לא מזמן סיפרה לי שהיא ממש רוצה להיות כמוני כשתהיה גדולה, ואני מודה שנבהלתי לחלוטין. את ממש לא רוצה להיות כמוני, רציתי לומר, ולהסביר לה שמה שנראה בחוץ אף פעם לא מסגיר את הטורנדו שבנפש שלא נותן מנוח. ואז נזכרתי בנערה שאני הייתי ובמי שרציתי להיות, וגם אמרתי לה את זה כשהייתי בת 16 והיא הזדעזעה ואמרה שכשאגדל ואכתוב טור בעיתון אבין לבד שזה לא מה שישנה לי את מה שבנפש. אז נראה לי שעכשיו אני מבינה שלא משנה מי נהיה ולאן נגיע, תמיד נישאר ילדים.