לח וחם. או שחם ולח. מוחי מבעבע ומתקשה להכריע מה קודם למה. אין די מילים בשפתנו כדי לתאר את הסבל הדביק שהציבור חווה בימי הקיץ האיומים הללו: חם, רותח, מהביל, מבעבע, לוהט, בוער, שורף, צורב, חורך. הוסיפו ושכללו בעצמכם, גבירותי ורבותי. הגיע הזמן שבאקדמיה ללשון העברית ישיקו ביטוי חדש שדוחס לתוכו את התחושה המיוזעת שמטביעה את נשמותינו שהיא בעיקרה: "וואלק, די! תירגעו שם עם המעלות, נשרפו לנו החיים".
אם לא די בתחושת החום הרגילה, בסוף השבוע האחרון הצפנתי לכנרת לחופשה משפחתית שתוכננה לפני חודשים. נפתח בחדשה מעציבה: האגם העתיק והאהוב הולך ומצטמצם. כעת הוא דומה לגיגית צרה ומהבילה, המעוטרת בסירות מנוע רועשות, שמאחוריהן נשרכים גברים קירחים חנוטים באבובים. כשטבלתי בצוהרי היום בימה הרותחת, הרגשתי לראשונה בחיי איך תרנגולת מתבשלת לאטה במרק עוף. לא בדיוק תענוג.
41 מעלות סימן הסלולרי שלי, אבל כמו שדני רופ אומר, תחושה של 50. החום הקשה על כל פעולה בסיסית והטריף את הדעת. כל הדרך מהמרכז לשם ובחזרה הבטנו זוגתי ואני זה בזו תוך מלמול תפילה כעוסה שנשאנו לעבר המזגן ברכב הקטנטן בתחינה שיפעל. "קרר אותנו. הרעף עלינו מעט מחסדיך", ביקשנו בנימוס. והוא בשלו, עצל וישנוני. חולם על חורף קוריאני. בזמן שהשמש הכתה בפדחתי דרך החלון ורק משב קליל של אוויר חמים סייע לשמור על שפיותי, חברי המולטי־מיליונר התקשר אלי מאחת ממדינות אירופה כדי לברר מה קורה עם פרשות ראש הממשלה. אחרי שעדכנתי אותו, תיאר את הגשם שטפטף ברגעי השיחה ואת הקור שפקד אותו מהבוקר.
למעשה, כך הסביר, הוא לובש מיזע, היות שסגריר שם בחוץ. "צ'ילי", אומרים בשפת האצולה. כשהקו נותק, קיללתי את גורלי וטיפשותי שמנעו ממני לצאת ללמוד מינהל עסקים ולהפוך לטייקון שמתקרר בכל רגע שנפשו חפצה בכך. שבנו הביתה. אזרתי אומץ ופסעתי בצעדה לאה לעבר הסוּפר המקומי. בתום הליכה של 40 מטר בלבד נטפתי טיפות חמימות וחשתי סחרחר. בשארית כוחותי גררתי עצמי לעבר המקרר החלבי והתמסרתי לגלי הקיפאון.
מאבטח חסר סבלנות שמאתר ומגרש בטלנים שמחפשים הפוגה מהכבשן בחן אותי: האם הנני לקוח או ארחי פרחי שמעז לגנוב רגעי חסד מהרשת הגזלנית שבה הוא עובד? קניתי מים מינרליים ומעדן חלב במחיר מופקע ונפרדתי מהצורר.
בכניסה לדירה זעקתי לבת הזוג כלורנס איש ערב: "מים", והתעלפתי. קרטיב קרח בטעם דובדבן אושש אותי. הלם הושיבני שעה נוספת במרכז הסלון בגופייה ותחתונים ועם קרח על קודקוד הראש. לפנות ערב, בתום התלבטות קשה, החלטנו לצאת לפארק הירקון. רובים ושושנים הגיעו לעשות שמח. מעט היסטוריה אישית: לפני כמה שנים האבנים המתגלגלות הופיעו בישראל.
גאנז אנד רוזס. צילום: ליאור כתר
אחרי שהשקעתי את מיטב כספי בכרטיס, מצאתי עצמי במרחק של טריליון קילומטרים מהבמה, דחוק בין אלפי צופים, כשראשי צמוד ומתחכך בבית שחיו של היפי ששחזר במהלך הערב את רגעי השיא שלו משנות ה־70 עם כמות אדירה של מריחואנה ומעט מאד דיאודורנט. מאז נשבעתי לעצמי שלעולם לא אלך למופעי קיץ. ובכלל, עדיף להתפנן על המוזיקה בבית, בחדר ממוזג, הרחק מהמחיר המופקע ומהמוני הצווחנים הדוחסים.
לבקשת אורחים אהובים מחו"ל שרצו לספוג את האווירה הפרתי את הנדר והלכתי לחגיגה. המטרה: לפרוש שמיכה בנקודה אסטרטגית טובה, להוסיף בירות ולהאזין לקונצרט בכיף אוורירי. בהגיעי למקום חשכו עיני. מסתבר שאיני הבונקר היחיד שמנסה לעקוץ. בקרבת הגדרות התגודדו אלפים נוספים עם שמיכה, תקציב דל וכמה בירות. פילסתי דרך בין השוחות עד לנקודה סבירה. התיישבנו. זה התחיל.
אקסל רוז נשמע טוב וברגעים מסוימים אפילו זכיתי לראות את קצה כובעו מבצבץ מאחורי חומה. ייתכן שזה היה שומר עם קסקט. לא ברור. למרות החום, האלרגיה לדשא שתקפה את ריאותי והעובדה שכולם העלו תמונות מקרבת הבמה בעוד אני הפצתי צילומים עקומים באינסטוש כדי להקטין את פדיחת הקמצנות שלי, היה כיף. האווירה. האחווה. ותחושת ה"ביחד" חלחלה.
בני 40 נזכרו בחיוך שובב בימים יפים שעברו, צעירים הסתכלו על הלהקה ועלינו כעל מוצר מוזיאוני שאפשר להסתלבט עליו ואיתו, וגזלנים עשו את קופת חייהם. לסיכום - הופעה מהסרטים. בעיתונים ציינו שהיא הייתה הטובה ביותר שניתנה כאן. עולה עשרות מונים באיכותה על השואו המאכזב של ג'סטין ביבר וריהאנה, נציגי דור עצל ופלסטי. עם סיום הסולו האחרון ניערתי את שמיכת הפיקה הדקה, זרקנו את הבקבוקים הריקים לפח ואז כבמטה קסם, שוב חזרנו להזיע.
