האימה, הו האימה. איכשהו, לא יודע איך, כלומר, אני יודע אבל מתבייש בזה שאני לא ממש רוצה לדבר על זה - מצאתי את עצמי ביום שישי האחרון מככב כהורה מתנדב בגן של הילד. ההתנדבות החלה ברגל שמאל כשנאמר לי, ברגע שהגעתי, שההורה המתנדב של שבוע שעבר הביא איתו ארטיקים לכל הילדים. הבנתי את הרמז והלכתי למכולת וקניתי ארטיקים. “מה זה?", אמרה הגננת כשהגעתי והושטתי לה את השקית, ״זה לא ארטיקים, זה חמשושים״.



ניסיתי להבין במה מדובר. “זה מה? חמשושים? מה זה בכלל חמשושים?", שאלתי. “לא משנה", אמרה הגננת והלכה בהפגנתיות. ניגשתי לגננת השנייה וביררתי את הנושא. ובכן, “חמשושים", כך התברר לי, אלה ארטיקים אבל מזן ננסי. כלומר, אם כבר אני מביא חמשושים ולא ארטיקים רגילים, היה עלי להביא כמות כפולה, כי למעשה לתת לילד חמשוש אחד זה לעשות לו טיזינג.



״אבל איך הייתי אמור להבחין במכולת בין החבילה המשפחתית של החמשושים לחבילה המשפחתית של הארטיקים הרגילים? זה נראה אותו הדבר", אמרתי לגננת. “זה לא חשוב כרגע", היא אמרה, “עכשיו כדאי שתתחיל בפעילות. לילדים אין הרבה קשב, הם לא יישבו עוד הרבה זמן במעגל״.



תפסתי עמדה, התיישבתי בכיסא והוצאתי מהתיק ספר שהתכוונתי להקריא. הספר נקרא ״הדרקון הלא נכון״ וכתב אותו בן משפחתי, אשף סיפורי ושירי הילדים, יהונתן גפן. את הספר יהונתן הביא לי במתנה כשהייתי בן 3. מאחר שגם הילדים בגן בגיל הזה, חשבתי שיהיה נחמד להקריא להם את הספר, ושיש בזה גם משהו סנטימנטלי. זה גם בדיוק מה שאמרתי להם לאחר שהתיישבתי. אבל אז הגננת התקרבה אלי, התכופפה ואמרה לי בשקט, ״הילדים לא מבינים מה זה סנטימנטליות, נראה לי שכדאי שתתחיל להקריא״.



אבל עוד לפני שהתחלתי להקריא החלטתי לעשות סקר קצר בקרב הילדים. שאלתי אותם סדרת שאלות שהתחילה ב״אתם אוהבים את הבן שלי ארד?״ ו״מי הכי אוהב אותו כאן?״, נמשכה ב״אתם אוהבים לשחק עם ארד?״ ונגמרה ב״יש כאן למישהו איזושהי בעיה עם ארד?״.



***



במשך כל הזמן הזה ראיתי את ארד שלי מכווץ בפינה ומסמן לי להפסיק לעשות לו פדיחות. בדמיוני כבר ראיתי איך בעוד 20 שנה הוא מגיע לחדר הפסיכולוג ומספר לו על הרגע הזה ומאשים אותי בכך שהוא לא מצליח לנהל יחסים חברתיים תקינים או משהו כזה. “אתה מבין", הוא בטח יגיד לפסיכולוג, ״בגלל אבא שלי אני תמיד מבוהל ממפגשים חברתיים וממעגלים באופן כללי".



“באמת למה לעשות לו פדיחות", שאלה אשתי כשסיפרתי לה על מה שהתרחש בגן, “זה יכול לצלק אותו נפשית״.


״את לא מבינה״, אמרתי לה. ״מה שלא יהיה, הוא יכעס עלינו, זה מה שילדים עושים - כועסים על ההורים שלהם״.



זה נכון. זה מה שילדים עושים. כל אחד, ללא יוצא מן הכלל, גדל וצובר כעסים על הוריו כשהוא פוסע בשביל הטראומות של ילדותו. ככה זה. זה קורה לכל אחד. השאלה היא איך מתמודדים עם זה. אני, למשל, כמעט מתי כשהסנפתי חצי עיר בשביל לגרש את השדים שגרים אצלי בראש מהרגע הזה בגיל 3, כשהורי החליטו למסור אותי למשפחה מאמצת. את רוב שנות ה־20 ביליתי בניסיון להשתחרר (על ידי כימיקלים) מחיבוק הזעם של הטראומה הזו. וזה בלי לדבר על מערכות היחסים שנכנסתי אליהן במסגרת החיפוש הכפייתי שלי אחר דמות אם.



אבל אז, בגיל 28, אחרי הרבה עבודה נפשית, הבנתי שאם ברצוני לחיות, עלי לסלוח להורי, כי הדבר הזה יהרוג אותי. זה לא היה קל, אבל לאט־לאט למדתי לקבל אותם ואפילו להבין את הדפקטים האישיים שגרמו להם למסור אותי למשפחה המאמצת. אפילו הצלחתי לפתח נקודת מבט חדשה והתחלתי להסתכל על הורי באופן כזה שאני יכול היום להגיד שבמובן מסוים אני בר מזל שזכיתי בהם. כלומר, הורים לא קונבנציונליים, ייחודיים בדרכם, שאומנם לא ידעו להיות הורים נורמליים, אבל שניהם באמת אנשים חד־פעמיים. הם לימדו אותי והעניקו לי בדרכם הרבה דברים שרוב הילדים לא זוכים לקבל. מאז שהבנתי את זה, חיי השתנו.



***



כשהגענו לשיר ״לאבא שלי אף פעם אין״ בספר ״הדרקון הלא נכון״, אמרתי לילדים: ״לכל אחד יש דברים שהוא אוהב ולא אוהב בהורים שלו. השיר שאקריא עכשיו מדבר בדיוק על זה״. והשיר הזה הוא פשוט נפלא:



לאבא שלי
אף פעם אין כסף,
ואני ואחותי
צריכים להתחשב

לאבא שלי
אף פעם אין כסף
למרות שהוא עובד קשה,
וכמעט שלא יושב

לאבא שלי
אף פעם אין כסף,
וגם אף פעם לא
יהיה לו, אני חושב

לאבא שלי
אף פעם אין כסף,
ובגלל זה
אני תמיד הולך

ומבקש מאמא
שתיתן לי קצת כסף,
ותמיד יש לה,
לא יודע איך