קיבלתי מכנסיים יפים, צמודים לרגלי הדקות. אלגנטיים כאלה, מבד טוב. אבל אמי אמרה לי שהם שקופים מעט, שאלבש תחתונים לבנים. ניגשתי לארונית הקטנה בחדר המשותף לי ולאחי הגדול, פתחתי את המגירה, המשותפת גם היא, ומלבד כמה תחתונים דהויים שלי וכפפות הכדורגל שלו לא מצאתי דבר. "אמא, אין לי בצבע הזה", התנצלתי.
"בואי", היא ביקשה ולקחה אותי אל חדרה. שם, לראשונה, חשתי סומק בלחיי. היא פתחה את מגירת הלבנים שלה ובתוכה ראיתי כותנות שקופות, תחתונים שלא היו חסודים בשום דרך, ושקית לבנדר שהפיצה ריח טוב. "קחי", שלפה אמי תחתונים לבנים מתחתית המגירה. "אולי הם יהיו קצת גדולים, אבל תוכלי לקשור בצד, כך שייצמדו יותר".
לקחתי את התחתונים ושתקתי. הובכתי מהסיטואציה המוזרה. לא היה לי קל להתמודד עם הגילוי שאמא שלי, במסתורי חדרה, הופכת פתאום לאישה.
הרחתי את התחתונים לפני שלבשתי אותם. הסנפתי את ריח הלבנדר וריח מרכך הכביסה של אמי שהתמזגו. אולי ביקשתי לקבל קצת מנשיותה, מיופייה. אחר כך לבשתי אותם. הם דווקא התאימו, לא ברור לי איך, למידתה של נערה מתבגרת. מעליהם לבשתי את המכנסיים החדשים. ניגשתי אל המראה הסדוקה בחדר. בין המדבקות של ברצלונה שהדביק אחי, ראיתי את גופי, את ניצני שדי.
לבשתי גופייה אדומה שאהבתי. אספתי את השיער, גבוה ומהודק, ומרחתי על שפתי טיפה מהשפתון השקוף שהביאה לי דודתי מהחופשה בבודפשט. יצאתי לסלון ושאלתי: "אמא, ככה יפה?". אמי חייכה. היא נעמדה מולי, זקופה, ואמרה: "את אישה ממש".
בדרך כלל אמי התפעלה ממני כשחזרתי הביתה מבית הספר עם ציונים גבוהים או כשזכיתי בתחרות ריקוד. לפעמים היא גם הייתה שומעת מחמאות על
הבת שלה מצד קרובים וחברים ומגיבה בהתלהבות. אמא הייתה מנהלת חשבונות שניסתה כל העת להעלים את המבטא ההונגרי, אבל ברגעים האלה הוא היה שב אליה, וזה הצחיק אותי מאוד.
"כמה יפה את", היא נגשה אלי וליטפה את לחיי בשתי ידיה הטובות. "אויש, אני באמצע ניקיונות, אמא שלך מבולבלת. רגע, לא לזוז". אמי הלכה לחדרה. שמעתי דלת ארון נפתחת ונסגרת. היא שבה, הושיבה אותי וניקתה את פני במגבון.
"השפתון השקוף, אמא!", נלחצתי. "רגע, לא דואגת", היא ביקשה. היא אחזה במברשת סומק והחלה מפדרת את אפי ואת לחיי. אחר כך לחשה, "תסתכלי למעלה, אל תפחדי", ובמברשת מוארכת ודיו שחור עיגלה את ריסי והאריכה אותם. לבסוף הוציאה אודם, כזה שהייתי רואה על שפתיה רק באירועים מיוחדים, או בפעם ההיא, כשהלכה לשדה התעופה לפגוש את אבי, אחרי שהסכים לעלות ארצה.
ארבעה חודשים אחר כך, כששב מקניות, מיוזע ועצבני, בגלל מוכר שרימה אותו בכמה שקלים, הוא הביט באמי וצעק: "גם עיוור רואה שרע פה". כשהחזירה אותו, עם מזוודותיו, אל שדה התעופה, היא לא מרחה שוב את האודם - עד הרגע שבו עמדה מולי.
מעט רעדתי כשביקשה: "תכווצי את שפתייך ותרפי כשאגיד לך". "רגע, אמא", אחזתי בידה. "אולי חבל שתבזבזי אותו". היא השיבה ב"די, גברת דאגנית".
היא מרחה לי את האודם, לאט־לאט. כיווצתי והרפיתי, חיככתי שפתי זו בזו. כשסיימתי, קמה מולי האישה שאהבתי והניחה בפני מראה. "המכנסיים החדשים, האיפור והיופי שלך, טיפה ועוד טיפה יוצרות אגם", היא אמרה לי. הייתי שונה בערב ההוא, בבית הקטן שלנו.
כשעמדתי על סף הדלת, נתנה בי אמי מבט אחרון, התקרבה אלי ופיזרה את שערי: "זה מושך זאבים, אבל השיניים של הילדה שלי חדות". לא הבנתי למה
התכוונה, רק חיבקתי אותה ונישקתי. "תודה, אמא", נפרדנו.
"האודם, את תהרסי אותו. רגע, אל תצאי", היא ביקשה והכניסה כמה שטרות לתיק הצבעוני שלי."אמא, עוד לא קיבלת משכורת", לחשתי, אבל הבנתי שהיא נהנית מהאידיליה שבאה אל הבית ולא רציתי להרוס לה יותר מדי. "לא אמרתי שאת חייבת לבזבז", היא הבהירה, "אבל שיהיה לך. אם תרצי משהו ולא יציע, תקני בעצמך".
כאב בטן
היה זה ערב יפה בתחילת חודש יוני של סוף שנות ה־80. ארד, המדריך שלי בנוער העובד והלומד, שהיה מבוגר ממני בשנתיים, המתין לי ליד הגלידרייה בבאר שבע. כשהבחין בי, חייך ושאל: "החלפת את השרוך האדום בגופייה אדומה?". הסמקתי.
"אני יפה?", שאלתי.
ארד הפך נבוך. "כן, אני חושב שאפילו מאוד, אני קונה לי בננה ופצפוצי אורז, ואת?".
"לא אכפת לי, אבל בא לי מלא קצפת".
שלושה כדורי גלידה ארד הזמין לכל אחד מאיתנו. אני לקחתי בגביע והוא בכוס. הוא טען שבגביע נכנסת פחות גלידה. בקופה התלבטתי לרגע, ואז הוצאתי מהתיק כסף שנתנה לי אמי. "לא", הוא אמר למוכר, "אל תיקח ממנה", ונתן לו שטר. בזווית העין ראיתי איך הוא בוחן את תגובתי. המוכר חייך ואמר: "מה הייתי נותן כדי לחזור לגיל שלכם, ילדים".
הקיץ כבר הגיע והגלידה נזלה מהר מהצפוי. התיישבנו, אני וארד, על הספסל ונלחמנו מי יסיים אותה ראשון, לפני שמתלכלכים. בין הליקוקים, הבטתי בו, בארד. בידו הימנית הבחנתי בווריד בולט, אולי סימן לרפסודות ולאוהלים שהיה בונה בכל מחנה של התנועה. חייכתי מעט כשדמותה של אמי עלתה בראשי, איך התרגשה ואיפרה אותי כאילו הייתי כלה, כשרק הלכתי עם ארד המדריך לאכול גלידה.
כאב חד פילח פתאום את בטני. הפסקתי ללקק את הגלידה. "מה קרה", ארד שאל. "שבעת או שהבנת שאני המנצח?". "כואבת לי קצת הבטן, תחזיק את זה", הגשתי לו את הגלידה ונעמדתי, כשאני מחזיקה את בטני והולכת מצד לצד.
"בואי", הוא אמר, "אלווה אותך הביתה. אני יכול לאכול גם את שלך?". צחקתי בין הכאבים. "שמן דובון", הקנטתי אותו. כעבור כמה דקות, בפתח ביתי, הוא נשק לי בלחי והבטיח: "מתישהו, כשלא אהיה מדריך, אנחנו נהיה חברים". "בסדר", הסכמתי, אבל לא הצלחתי להתרגש. הכאב הרג אותי.
"פגשת זאב?"
נכנסתי פנימה. אמי ישבה מול הטלוויזיה וצפתה במבט. אחזה סיגריה בידה ושחררה טבעות לאוויר. כשראתה אותי, כיבתה אותה במהירות, כאילו נתפסה בשעת מעשה. "מה זה, למה כל כך מוקדם?", היא שאלה. "פגשת זאב? עשו לך משהו?". "הבטן, אמא", השבתי והרשיתי לעצמי להתפרק. "לכי לשירותים", היא אמרה, "אכין לך מיץ שזיפים".
כשהסתובבתי, הביטה בי אמי וצחקה צחוק גדול, בריא, מלא, כזה שמעולם לא שמעתי ממנה. "מה מצחיק, אמא?", שאלתי. "הפתעה, בת שלי, הפתעה", היא אמרה. "זו הפעם האחרונה שתלבשי את המכנסיים הלבנים האלה. הם הלכו, מתו. אבל את אישה, כמו אמא, הפכת להיות אישה".
בשירותים, כשמכנסי הלבנים הונחו על הרצפה, ראיתי את הכתם האדום, שהסביר את שמחתה של אמי. ואז נזכרתי שרגע לפני שעזב אבי את הארץ, הוא ביקש שלא אבכה ושאלוהים יביא לי משהו טוב במקומו.
אז שכחתי מעט מהכאב ונזכרתי בנשיקה של ארד. וצחקתי כששמעתי את אמי שרה בהונגרית, כשכל המבטא יצא החוצה, ומספרת לכל השכונה שהיא שמחה. ביום ההוא הפכתי לאישה. עד היום אני מנסה להיות אישה טובה כמו אמא שלי. ואיכשהו, זה עדיין קשה.