הימים כבר החלו להתקצר, אבל הקיץ הזה עוד לא אמר את מילתו האחרונה. מה שנראה כמו חילופי מהלומות מילוליות בין ארה"ב לקוריאה הצפונית, ומקבל אצלנו סיקור זניח, עשוי להתפתח עוד החודש למלחמה העולמית המשמעותית ביותר מאז פלשה ארה"ב לעיראק. אצלנו מצעד עדי המדינה עוד לא הסתיים, וייתכן שכבר בימים הקרובים נראה מצטרפים חדשים. ובעוד רבים ליוו את "הילד של כולנו" לכלא, נטמן באדמה גיבור אמיתי, הטייס דודי זהר, קורבן תאונה שתפתח מחדש את הדיון על נחיצותם של מסוקי קרב.



באווירת הבוז והלגלוג שמאפיינת את הסיקור של נשיא ארה"ב בתקשורת האמריקאית (והישראלית בעקבותיה) קשה היה להתרשם מעוצמת ההישג הדיפלומטי שלו השבוע: 15 חברות מועצת הביטחון הצביעו פה אחד על סנקציות משתקות נגד קוריאה הצפונית. ההחלטה מטילה איסור ייבוא מוחלט של מחצבים מהמדינה, כמו גם ייבוא פירות ים או עובדים. היא חותכת בבת אחת בשליש את הייצוא של קוריאה הצפונית, שגם ככה הסתפקה ב־3 מיליארד דולר.



ארה"ב הצליחה לרתום את רוסיה וסין למהלך, כנראה משום שחשבו שהצטרפות לסנקציות תגזור ריסון על הממשל האמריקאי. אבל אז עשה קים ג'ונג־און טעות ואיים ישירות על ארה"ב. עד עכשיו היו אלה קוריאה הדרומית ויפן היעד לאיומים, שתי המדינות שישלמו את המחיר הכבד ביותר אם תפרוץ שם מלחמה ונוקטות מסורתית בגישה פייסנית. ברגע שאיים לפגוע בטריטוריה האמריקאית של האי גואם, און שחרר את טראמפ מהצורך להתחשב בבנות הברית האסייתיות.



לזה מצטרפת הערכת המודיעין האמריקאי שקוריאה הצפונית השלימה פיתוח של פצצה גרעינית קטנה שניתן להתקין על ראש קרב של טיל. לא רק שג'ונג־און אינו ממצמץ מול האמריקאים, הוא מציב מולם מראה מסנוורת. זה עניין של ימים עד שיפוצץ מתקן גרעין וידגים את יכולותיו. בינתיים הוא מאיים לירות טילים בסמוך לחוף של גואם, והאופציות של טראמפ הולכות ומצטמצמות. אם יבליג, הוא וארה"ב יאבדו כל אמינות בזירה הבינלאומית.



כבר חודשים עמלים בפנטגון על תוכנית לנטרול קוריאה הצפונית: מכה מקדימה שתשתק את היכולות הגרעיניות שלה, או עריפה של צמרת המדינה. ממש כמו גרמניה של היטלר, גם קוריאה הצפונית תחדל לתפקד אם העומד בראשה וחבורת מלחכי הפנכה שסביבו יושמדו. הבעיה של טראמפ היא שנטרול יכולות הגרעין דורש שימוש בנשק גרעיני. עריפה, לעומת זאת, יכולה להתבצע במתקפה קונבנציונלית, אבל אין לו המודיעין שנדרש כדי לחסל את הצמרת. הקוריאנים מודעים ליכולות האיסוף של המודיעין האמריקאי והם למדו להתמגן מפניהן.




ניסוי טילים של קוריאה הצפונית. צילום: רויטרס
ניסוי טילים של קוריאה הצפונית. צילום: רויטרס



למרות המגבלות האלה, טראמפ נשמע כמי שנחוש להסיר את האיום. הוא לא יכול להרשות לעצמו שבמשמרת שלו תשלים קוריאה הצפונית יכולת להנחית מכה גרעינית בכל נקודה בארה"ב. הפרשנים האמריקאים הסבירו השבוע שאפשר להירגע, שטראמפ שוב שלף על דעת עצמו ושפקידי הממשל מבהירים שלא תהיה מלחמה. סביר מאוד שטראמפ אכן שלף, אבל הוא גם יודע שאת מי ששולף ולא יורה כבר לא ייקחו ברצינות. הוא גם לא יהיה המנהיג הראשון שיצעד לעימות על רקע חקירות שסוגרות עליו.



****


בנימין נתניהו, שנמצא תחת לחץ לא פחות כבד, צפוי להיות זהיר יותר. צה"ל חשף השבוע את הפרויקט ההנדסי האדיר של הצבת החומה התת־קרקעית מול עזה. המכשול שאמור להיות מושלם בעוד כשנה וחצי ינתק את כל המנהרות החפורות לישראל וימנע חפירת חדשות. עד שיושלם, איש בישראל לא יעז ללכת לעימות יזום מול עזה. אבל כשנמצאים בלחץ, עולה גם הסיכון לטעויות שיובילו לעימות כזה.



רבים אבחנו שהיועץ המשפטי לממשלה "חצה את הרוביקון" בכל הקשור לחקירות סביב נתניהו. נראה שקו פרשת המים של אביחי מנדלבליט היה הראיון שנתן נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר ל"ידיעות אחרונות". שמגר הוא הדמות הנערצת על מנדלבליט עוד מנעוריו: איש אצ"ל ורוויזיוניסט, פצ"ר לשעבר, שהפך לאחת הסמכויות המשפטיות הבולטות בתולדות המדינה. שמגר אינו אדם שמתמסר לתקשורת ומרבה להתראיין, אבל הפעם מנדלבליט היה זקוק לגושפנקא הציבורית שלו, ושמגר סלל לו את הדרך.



הגיוס של ארי הרו ומיקי גנור כעדי מדינה נועד גם להגביר לחץ על עד מדינה פוטנציאלי נוסף: דוד שמרון. לא במקרה אפשרו לו החוקרים לצאת לחופשה של שבועיים, שתעניק לו זמן להרהר במשמעויות של הראיות שמצטברות. אם ישתכנע שמרון שהעדות של גנור יכולה לשלוח אותו לשנים ארוכות בכלא, הנאמנות הממושכת שלו לנתניהו עשויה להגיע לסופה. ככל שתתהדק הטבעת יהיו עוד מקורבים של נתניהו שישקלו מחדש אם משתלם להם להישאר נאמנים.




לחצים שיחתום על הסכם עד מדינה, שמרון. צילום: קובי גדעון, לע"מ
לחצים שיחתום על הסכם עד מדינה, שמרון. צילום: קובי גדעון, לע"מ




פרידה בצל תאונה



אחת מגאוותיו המוצדקות של נתניהו היא על ניהול המערכה נגד התעצמות חיזבאללה וחמאס, מה שבצה"ל מכנים מב"מ - המערכה שבין המלחמות. ניתן להעריך כי בשמונה השנים האחרונות שכללו צה"ל והמוסד את היכולות שלהם בסיכול העברת נשק מתקדם ללבנון ולעזה. נתניהו ניהל את המערכה הזאת בתבונה ובזהירות המתבקשת. אתמול פרש מצה"ל מי שפיקד על המב"מ בחמש השנים האחרונות, מפקד חיל האוויר אמיר אשל.



למרבה הצער, הכהונה המוצלחת שלו תסתיים בצלה של התאונה הקטלנית בבסיס רמון השבוע. בימים הקרובים נדע את הסיבה המדויקת שגרמה לתאונת האפאצ'י, אבל היא מעוררת שוב את השאלה על נחיצותם של מסוקי הקרב. הם תוכננו במקור כציידי טנקים, והאמריקאים מפעילים אותם במסות, כגדודים לוחמים של כל אוגדה. לנו אין כמויות כאלה וגם אין טנקים שצריך לצוד, ולכן הפעלת מסוקי הקרב הותאמה למשימות הביטחון השוטף, לרוב בצמדים.



אלא שבשנים האחרונות התפתחו כלים אחרים, זולים יותר, שמסוגלים לבצע את אותן משימות עם חימוש מדויק שלא נופל מהטילים שמותקנים על המסוקים. אופי המלחמות שלנו, שמתנהלות באזורים אורבניים, מגביל מאוד גם את השימוש בתותח שמותקן על המסוקים, וכבר קשה לראות את היתרונות שלהם. לפני ארבע שנים סגר אשל את מערך מסוקי הקוברה, אבל הותיר על כנו את מערך האפאצ'י ולא בלב שלם. ראוי שמחליפו, עמיקם נורקין, יבחן מחדש אם יש בו עדיין צורך אמיתי.



אשל הוא אחד הקצינים המבריקים שצמחו בצה"ל בדור האחרון. כמפקד חיל האוויר הוא הוביל מהפכה ששילשה את כוח האש של החיל והפכה אותו לזרוע שיכולה להכריע גם בעימותים של היום. הוא קצין חושב ולומד, כזה שגם לא חושש להחליף את המדים הכחולים בירוקים ולרדת לקרקע, ושתרומתו לישראל חורגת הרבה מעבר לתחומי חיל האוויר וגם מעבר לצה"ל. לא רק שני הרמטכ"לים האחרונים נעזרו בניסיונו ובתבונתו.



אפשר רק לקוות שנמצא אותו ממשיך לתרום בשירות הציבור. חוק הצינון האווילי שלנו מרחיק את האנשים המוצלחים והמנוסים שסיימו שירות משמעותי בצבא או בארגוני המודיעין מפעילות פוליטית ודוחף אותם לפיתויי העולם העסקי. מי שנגזר עליו צינון של שלוש שנים מפוליטיקה כבר מתחיל קריירה אחרת ולא יחזור עוד לפעילות ציבורית. אם כבר דואגים לשיפור ניקיון הכפיים, ראוי היה להרחיק את פורשי צה"ל לשלוש שנים מהתעשיות הביטחוניות ולא מפעילות ציבורית.



הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10



[email protected]