נכנסתי למונית שעצרתי בשנייה עם השמלה האדומה שהייתה באמתחתי, צמודה לגופי ככיפה אדומה ביער התל אביבי מרובה הזאבים. כשמדדתי אותה ידעתי שהיא תעשה את העבודה. לא היה לי מושג אפילו כמה מסחררת תהיה הצלחתה.
 
ברקע התנגן השיר של שלמה, אהוב ליבי משכבר "בסתיו ההוא הכול נגמר. חיפשתי נשמה קרובה. גופי הרגיש נורא רעב. מזמן הפסקתי להתאהב". המילים דגדגו אותי לאורך גופי הערום למחצה. חשבתי שהנה אני מסיימת את הערב, הרי כבר אחרי חצות. אז הבנתי שהערב רק מתחיל בחיפוש הנסיך עם קונדום הזכוכית. וכנראה שבסופו באמת אהפוך ללכלוכית.
 
חברתי הדוגמנית שבאה להתארגן בביתי טרם הבילוי המשותף כבר הכינה אותי להתרחשויות הממשמשות לבוא: "לירוני, השמלה הזאת הולכת לפתוח לנו הרבה דלתות הערב". כמה שהיא דייקה. עוד בעצירתנו את המונית הנהג הודיע חגיגית שהוא לא יכול להגיד לנו לא. והציע לנו מכל הבא ליד: סיגריות, מסטיקים ובילוי משותף בצוותא (פחות קרץ לנו, אם להודות על האמת). בהמשך, כבר בכניסה לאותו בר תל אביבי אקלקטי ומהודר שהכניסה אליו קשה מתמיד עקב הפאסון הגבוה של המקום שמחו לקבל אותנו ללא הזמנת מקום מראש, וגולת הכותרת הייתה כמובן ניסיונות ההעמסה שחווינו מרגע לדודלי.
 

זה התחיל ב"עלם" חן צעיר שבא לתקוף במשפט שבהחלט צריך לקבל מקום של כבוד בספרי החיזור לדורותיהם: " ראיתי אותך עם השמלה ולא יכולתי להרשות לעצמי לא לפנות אלייך. כי אם לא אדבר איתך- אהיה ברוגז עם עצמי". מי אני שאקח אחריות על כך שהוא ילקה את עצמו מאוחר יותר בעכוזו? לא היה מנוס מלדבר עימו ולנוס על נפשי, לפני שיהיה כאן אינוס ורבלי.
 
הערב המשיך בדוגמנים שנכנסו למקום ואני חשתי שהגעתי לגן עדן של המין השני: מכל הגדלים, בכל הצורות, בכל הצבעים. ממש מבצע 1+1 "לכי לבחור מהר לפני שייגמר, לפני שהוא בחורה אחרת בוחר ובפיה דוגר". כך מצאנו את עצמנו מוזמנות להרים כוסית אחת ושנייה ושלישית עם קבוצת מאותגרי שרשראות זהב וקעקועים על הפנים, כדוגמת מייק טייסון, שחשבו שבאלכוהול הם יכולים לקנות את עולמינו ולהיכנס למיטתנו.

כאן הרגע לעצור שנייה ולדון בסוגיה חשובה זו. מי אתם אותם אפויים למחצה, שחשים עצמם מגניבים ומפנקים, שחושבים שאם התעקשתם להזמין אותנו לצ'ייסר- אזי אנחנו נרים את החצאית ונתמסר אליכם ולשערותיכם שעברו מהראש לחזה?
 
כשאמרנו בנימוס שאנו הולכות לנשום אוויר, מאותגרי השיער והשרשר - אמרו לנו שזה לא טיול שנתי ואנו יכולות לעשות מה שאנו רוצות. מזל. נשמנו לרווחה.
 
היהלום שבכתר של הערב היה חבר טוב שרציתי לפגוש אותו ו(גם) לשוחח עמו בשלל שפות ומבטאים, אבל הוא רצה רק לפגוש אותי ולתת לי כיף ולחפון את לשונו בפה של מישהי אחרת.
 
כך מצאתי עצמי מתבאסת קלות ומעודדת מעט מהשיר של שלמה ארצי ברקע במהלך הנסיעה. ואז כשחשבתי שאסיים את הערב בסרט בסלון על הספה בביתי, קיבלתי את הטלפון המיוחל מאהבה של פעם שהיה בעיר הגדולה וביקש כל כך יפה שאגיע לסלון כזה בדירה אחרת, נטול סרט אבל עם מלא תשוקה וגעגועים עם ספת "ריש", בתנוחת "ריש".
 
אז הבנתי שבאמת אפשר להיפגש בלי לשכב. אבל זה מצוין רק כתאוריה, שאינה מביאה לאופוריה. אז שכבנו. זו לצד זה. זו מעל זה. זה מלפני זו. זה בתוך זו. והבנתי, כשמפרידים רגש מהסקס עצמו באמת שמים לב לאיכות הביצוע ולא מתבלבלים מאדי האהבה דה לא שמאטע באוויר.

ואז יודעים. יש עוד הרבה דגים בים. יש עוד הרבה שמוליקים בעולם. יש מספיק זאבים שישמחו לקחת אותי לשיחים בעיר או בכפר. יש מספיק גברים שיציעו לי לישון איתם צהריים, כשהם רק רוצים לחוש את האחוריים, ככה, על הדרך, כמנת ביניים. אין צורך להיתפס בדיוק לאחד שבלתי אפשרי להשיגו. אבל מאוד קל להשכיבו. או במילים אחרות: "שמלות, רבותיי, שמלות" (ורצוי אדומות)