האם ראוי ששלדון אדלסון, מיליארדר שלא חי כאן, ישלוט אצלנו בכלי תקשורת חשוב כל כך וחזק כל כך, וישפיע מרחוק על הדמוקרטיה שלנו? אחת לתקופה עולה השאלה הזאת על סדר היום, עושה אצלנו סיבוב קצר, והולכת לדרכה עד הפעם הבאה. עד שלמישהו יהיה עניין להעלות אותה שוב.
הדאגה המרגשת הזאת לדמוקרטיה יושבת על מצע רך של צביעות.
חברי כנסת מכל הקשת מומנו לאורך שנים בידי בעלי הון זרים. פוליטיקאים ישראלים – מבנימין נתניהו עד אהוד ברק – השתמשו ביועצים אסטרטגיים שקידמו כאן תמורת תשלום מפלגות ותהליכים, שגם אם הביאו אותנו לעברי פי פחת, אנחנו שילמנו עליהם את המחיר פה, בעוד הם נשארו עם הכסף שם, במרחק בטוח, מעבר לים. זוכרים את עמותות ברק? מאיפה הגיע הכסף שהריץ אז את מועמד ישראל אחת לראשות הממשלה? מתורמים בנס ציונה? אדלסון עצמו, אגב, היה כנראה תורם זר בעייתי קצת פחות, בעת שמימן את ועידת הנשיא עבור שמעון פרס. אז היו הרבה פחות אנשים שהמעורבות הזרה הזאת הטרידה את מנוחתם.
כן, נכון, תרומה לוועידה של נשיא המדינה לא דומה לאחזקה בעיתון. ומה תגידו על המכון הישראלי לדמוקרטיה, אותו גוף עתיר ממון שידיו רב לו בהליכי חקיקה וקמפיינים וקידום תהליכים בחברה הישראלית? המכון הזה הוקם בידי ברני מרכוס, מיליארדר יהודי שחי בארה"ב ובמהלך השנים היה המממן העיקרי שלו. הוא בנה את הבניין שבו שוכן המכון, הוא השקיע בו מיליונים רבים של דולרים, ומימן באופן ישיר חלק נכבד מהמאבק לביטול חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה.
"כמו שתורם של בית ספר לרפואה מגיע לביקור ומספרים לו מה המדיניות, אנחנו לוקחים את התורם שלנו לכנסת כדי שיקבל דיווח", הסביר בעבר ד"ר אריק כרמון, מי שהיה שותפו של מרכוס לייסוד המכון, כשהסביר מדוע הוא מארגן למרכוס פגישות עם פוליטיקאים ישראלים. "כולם אמרו לי שישראל זקוקה למכון שיעזור לחברי הכנסת להגיע להחלטות", הסביר פעם מרכוס את פעילותו. זוכרים שלמישהו הפריע פעם שמכון שממומן מכספו של מיליארדר מאטלנטה מקדם כאן מהלכים ברשות המחוקקת וברשות השופטת ובמערכת החינוך ובבנק ישראל ובתחום הרגולציה?
צריך להגיד את האמת. לא הדמוקרטיה מעניינת את מי שנלחמים כבר שנים ב"ישראל היום" וגם לא ההקפדה על חוק מימון מפלגות. מה שמחבר את כל מי ששוברים את הראש איך לסגור את העיתון הזה או להחליש אותו הוא הקו המערכתי שלו והתמיכה שלו בבנימין נתניהו. אחרי שנים שבהם היה כאן קו שולט שחבט בנתניהו כמעט במקהלה, המציאות שבה יש מישהו אחר שעושה משהו אחר לא נותנת מנוח ליותר מדי אנשים במערכת הפוליטית ובמערכת התקשורתית. זה הסיפור. כל השאר שטויות.
ועל הרקע הזה חשוב לציין שעם כל הביקורת שיש על "ישראל היום", ובחלקים גדולים ממנה מדובר בביקורת מוצדקת, התרומה של העיתון הזה לדמוקרטיה הישראלית היא תרומה עצומה. נכון, לא צריך להיתמם. ברור שאדלסון לא הקים את העיתון רק משום שהדמוקרטיה הישראלית הייתה חשובה לו. ועדיין, אם "מתוך שלא לשמה בא לשמה" - הרווחנו. השיח שמתנהל מאז שהעיתון הזה קם הוא שיח עם שני ראשים, עם מאבק של דעה מול דעה ועמדה מול עמדה, ואין דבר חשוב מזה לקיומה של עיתונות וקיומה של דמוקרטיה.
גם הדאגה לנוכח העובדה שבעלי אינטרסים זרים משתמשים בעיתונות כדי לקדם את ענייניהם, היא טענה מגוחכת מעט. פעם, כשנוחי דנקנר שלט ב"מעריב", אמר מישהו במערכת שאם נפרסם יום אחד ספר על הימים ההם, נקרא לו "נוחי דנקנר פלוס". הפולקלור המקומי בקרליבך סיפר אז שכל ידיעה שמגיעה אל מדור הכלכלה בעניינו של איש עסקים כזו או אחר מריצה את העורכים לבדוק בגוגל "נוחי דנקנר+" לצד שמו של נשוא הידיעה, רק כדי להימנע מטעות שתעלה למישהו בראשו, וכדי לדעת מראש האם לנו הוא, אם לצרינו. עכשיו, שישאל את עצמו כל אחד מה מסוכן יותר לעיתונות ולדמוקרטיה? האינטרסים הגלויים של אדלסון או האינטרסים הנסתרים של דנקנר, למשל, שלא כל קורא עיתון ער להם?
ככל שזה תלוי בי, אני מעדיף את האינטרסנט שלי שקוף וגלוי. עם אחד כזה אני יודע יותר בקלות איך להתמודד. גרועים ממנו בעלי האינטרסים הסמויים. קחו לדוגמה את נוני מוזס. האם כשאנחנו רואים את "ידיעות אחרונות" שלו נכנס בנתניהו בכל הכוח, או מפרסם ערב הבחירות כתבה מרגשת על משפחת הרצוג לדורותיה, או מוכר לנו את עבריינותו של אהוד אולמרט בכריכה רכה, או מארגן מופעי יחסי ציבור לציפי לבני או מחבק את נפתלי בנט ואיילת שקד, כשלא כולנו ממזרים מספיק כדי להבין מה הסוד, ולמה דווקא עכשיו ומה מתחבא מאחורי המהלך. האם זה שם את העיתונות שלנו במקום טוב יותר? האם העובדה שלנוני מוזס יש תעודת זהות ישראלית הופכת את העיתון שלו לכלי שרת קטן יותר? האם אזרח זר גרוע בהכרח, בהקשר הזה, משיקול זר?
ולמה לאדלסון אסור, ולגרמנים שמחזיקים במניות של "הארץ" מותר? ולמה, איכשהו, יש מתאם לא קטן בין אלה שתובעים להגביל את אדלסון משום שהוא "זר", לאלה שתובעים שלא להגביל את האיחוד האירופי או את ממשלות שווייץ וגרמניה והולנד ושוודיה, שמממנות את ארגוני השמאל שלנו?
רגע, תקשו, הרי את השאלה הזאת אפשר לשאול גם מהצד השני - איך זה שיש מתאם לא קטן בין מי שמגוננים על זכותו של אדלסון לבחוש כאן באמצעות "ישראל היום" לאלה שתובעים שלא לאפשר לאירופים לבחוש כאן באמצעות ארגוני השמאל? ובכן, אדלסון איננו ממשלת גרמניה. הוא יהודי (בדיוק כמו הרפורמים האמריקאים שההתערבות שלהם במה נעשה כאן בכותל המערבי זוכה להבנה גדולה), הגרמנים לא. הוא איש פרטי, גרמניה היא מדינה ידידה. איש פרטי יכול לעשות מה שהוא רוצה, כל עוד הוא לא עובר על החוק. ממדינה שיש לנו מערכת יחסים ידידותית איתה אפשר לדרוש שלא תתערב בעניינים הפנימיים שלנו ולא תעשה אצלנו מה שהיא לא מוכנה שנעשה אצלה.
בשורה התחתונה: אם רוצים לסגור את צינור הכסף מהעולם לפה, אז לסגור לכולם. לכל מי שיש בידו להשפיע כאן על משהו. על העיתונות, על הדמוקרטיה, על הפוליטיקה, על העסקים. שלדון אדלסון לא יכול להיות ה"זר" הראשון והאחרון ולא "בעל האינטרס" הראשון והאחרון שעם הפעילות שלו יש לנו בעיה.