השועל בלול התרנגולות. לא, אין מדובר כאן בעיבוד קולנועי חדש לרומן הסאטירי הנודע על אודות בן־גוריון שפרסם אפרים קישון, אלא בתיאור אובייקטיבי למדי של עלילת "הפיתוי", סרטה העלילתי השישי של סופיה קופולה, העוקב אחר נוכחותו של גבר בודד בתוך חבורה בת שבע נשים בגילים מגוונים. הוא עם מניפולציות השליטה שלו, הן עם המניפולציות שכנגד.



השנה היא 1864, וארצות הברית שרויה אז בעיצומה של מלחמת האזרחים. המקום הוא מדינת וירג'יניה, שהנהיגה באותם הזמנים את מדינות הדרום, שפרשו מהאיחוד משום שהתעקשו להתמיד במשטר העבדות שהיה נהוג בהן. כשברקע נשמעים הדי אחד הקרבות בין חיילי שני הצדדים הטורפים זה את זה, מאתרת ילדה בת 12, שיוצאת לבדה לחורש, גבר הפצוע ברגלו, שמתחנן בפניה כי תציל את חייו.



הילדה, חניכה באולפנת בנות המצויה בסמוך לחורש, מובילה את הפצוע, שאינו אלא חייל בצבא הצפון, אל בית האחוזה שבו פועלת האולפנה, ושם הוא נמסר לטיפולה הקפדני של מיס מרתה פרנסוורת' (ניקול קידמן), המנהלת ביד רמה את המוסד החינוכי.





הוא האויב, כמובן. השאלה המרכזית היא אם הוא אויב משום שהוא ינקי הלוחם בשם האידיאלים של הנשיא אברהם לינקולן ומדינות הצפון, ומיס מרתה וחניכותיה משתייכות למדינות הדרום, או שהוא אויב נחוש משום שהוא גבר והן נשים. זו הסוגיה המכרעת המטלטלת את עלילת "הפיתוי", שאינו אלא גרסה שנייה לסרט בכיכובו של קלינט איסטווד, שהופק ב–1971 ועדיין משודר לעתים מזומנות בערוצי הכבלים תחת השם העברי "הנקמניות".



קיימים הבדלים ברורים בין שתי הגרסאות הקולנועיות (המבוססות על ספר מאת תומאס קאלינן, שראה אור בשנת 1966, בשיא גל ההפגנות למען שוויון זכויות האזרח של השחורים באמריקה). "הנקמניות" בוים בידי הבמאי המאצ'ו דון סיגל, "הפיתוי" - בידי הבמאית קופולה. הוא התבונן על הסיטואציה הטעונה של זכר הנטוע בין שבע נקבות מנקודת מבט גברית, ואילו קופולה, מטבע הדברים, מעדיפה למקד את העניין הדרמטי שלה בזווית הראייה הנשית.



סיגל עיצב תמונת עולם אידילית, שכמו נלקחה ישר מחיי האלים באולימפוס, ובה הגיבור שלו נהנה מיתרונות השמורים לילד קולקטיבי שהכל דואגות לו. מאכילות אותו; מפשיטות ומלבישות ורוחצות ומגלחות אותו. והוא, הילד של כולן, מפעיל עליהן טכניקות של שועל ערמומי ובעל יכולת הישרדות גבוהה. ממציא לעצמו אמונה דתית נוחה, מוצא זר וידידותי, עיסוק לא צבאי במתכוון, וכל זאת כדי לקרב אותן, תלותית וגופנית, אליו.





לעומת סיגל ואיסטווד, הרי שקופולה מתזמרת את העלילה שלה באמצעות ארגז כלים שכאילו נועד להגדיר את המין הנשי. היא מתרכזת בצילום מדוקדק, פטישיסטי כמעט, של חפצי מטבח וכלי אוכל; מבליטה את מסורות הבישול האנין; מרחיבה בעניינים של נימוסי שולחן וגינונים סלוניים; מקפידה על תיאור הטקסיות בתפילות ההודיה ליד השולחן ובסמוך לשעת השינה. צפייה סמוכה בשני הסרטים האלה מביאה מיד למסקנה שאכן מתקיימות בעולם שתי מערכות התנהגות - גברית ונשית - הסותרות האחת את האחרת.



"הפיתוי". באדיבות גלובוס מקס
"הפיתוי". באדיבות גלובוס מקס



קופולה, בתו של יוצר סאגת "הסנדק", נולדה ב–1971 ומאז היא ממש בתוך הקולנוע. אבא פרנסיס שילב אותה באחת הסצינות המרכזיות של "הסנדק" המקורי, והיא אז בת מספר חודשים. בהמשך שנות ילדותה הופיעה בשבעה סרטים נוספים שביים האב המאושר.



היא הגדילה לעשות כשהייתה בת 18 וחיברה את התסריט ל"חיים בלי זואי", שאביה עשה כחלק מסרט האפיזודות "סיפורי ניו יורק". בגיל 28 היא ביימה את הסרט הארוך הראשון, "חמש ילדות יפות", ומאז הספיקה לעשות את "אבודים בטוקיו", "מארי אנטואנט", "אי שם", "בלינג רינג", והשנה הציגה את "הפיתוי", שזיכה אותה במפתיע בפרס הבימוי של פסטיבל קאן.





קופולה מציבה נשים במרכז עלילות סרטיה, והנשים כולן, כולל אלה שבסרט "הפיתוי", כלואות בתוך חללים מבודדים. ב"אבודים בטוקיו", למשל, מדובר היה בבית מלון מהודר שבו סקרלט ג'והנסון הצעירה מתקשה לתקשר עם הסביבה הזרה לה, ואילו ב"מארי אנטואנט" זהו ארמון ורסאי מפואר, שמבודד את מלכת צרפת מהמציאות החברתית לטובת בועה שכולה סגנון וגינוני התנהגות. כך גם הילדה בת ה–11 גיבורת "אי שם" (אל פנינג הצעירה מאוד), שתקועה במלון יוקרתי. וכך גם שבע הנשים גיבורות "הפיתוי".

בית האחוזה בווירג'יניה, שבו פועלת האולפנה לטיפוח נשים צעירות בניהולה של מיס מרתה, יכול היה להשתלב בקלות ב"חלף עם הרוח", שהתמסר אף הוא לתיאור התקופה המעסיקה את עלילת "הפיתוי". לצד המנהלת מיס מרתה, כלומר מיס קידמן, מציג הסרט את קירסטן דאנסט המגלמת דמות של מורה המסורה לתלמידותיה, אך העבר שהותיר בה צלקות רגש הופך אותה לדמות פסיבית מדי שמושפעת מכל סמכות שסביבה. 

באדיבות גלובוס מקס : "הפיתוי"
באדיבות גלובוס מקס : "הפיתוי"


אל פנינג, שוב היא, מגלמת הפעם עבור קופולה את אחת מהתלמידות הספורות שנותרו בבית ספרה של מיס מרתה. על פנינג הוטל לעצב על הבד את דמות השרלילה הסטריאוטיפית, זו שמשתדלת לנצל את השהות הנדירה של גבר בבית המבודד על מנת להרחיב את אופקיה באותו תחום רב מסתורין שבינו לבינה.

בכל הקשור לבנייה של מתח דרמטי לוקה סרטה של קופולה - ממש כמו הגרסה הקודמת של סיגל - בדידקטיות יתר. לעתים קרובות מדי נדמה כי כל מערכה בסרט וכל סיטואציה טעונה מההיבט הדרמטי לא נועדו לקדם או לחדד את הקונפליקטים המורכבים, כי אם לשמש כנקודת מוצא לאיזשהו דיון או מאמר שעניינו המיידי הוא בבדיקת מערך היחסים הבין–מגדרי. לא ההתרחשות חשובה לקופולה, אלא איך אפשר להתדיין עליה. מובן שהמלכודות הדידקטיות הללו הן בעיקר מתכון להרפיית מתח ולשעמום שלא מעט סצינות בסרט לוקות בו.

על מנת ליצור זיקה הדוקה בין מסורות הסיפור הקדומות לבין המשל שמגוללת קופולה על הבד, נפתח הסרט בסצינה שכמו נלקחה מסיפורי האגדות. מסביב רובץ ערפל של בוקר על החורש השאנן שמקיף את בית האחוזה, כאשר ילדה בת 12, איימי שמה, יוצאת לקושש פטריות.

איימי, כמו קודמתה המהוללת כיפה אדומה, מוצאת ביער זאב (או שועל), שהוא אומנם פצוע קשה, אך מצליח להנעים לה את המצב בזכות מחמאות חנופה שהוא מרעיף על ראשה הצעיר. קופולה, לעומת סיגל, מסתפקת במילים בלבד. בגרסה המאצ'ואיסטית משנת 71', מדהים החייל הפצוע איסטווד את הילדה התמה, כשהוא, פדופיל בפוטנציה, מעביר לה שיעור בסיסי בתורת הנשיקות.

באדיבות גלובוס מקס  : "הפיתוי"
באדיבות גלובוס מקס : "הפיתוי"


על הפרק ניצבת בעיקר שאלת הסירוס. בגרסה הקודמת ניתן לכך ביטוי מפורש, פשטני משהו. "מאז שהגעת הנה", אומרת אחת הנשים לאיסטווד הנם במיטה נוחה כשהוא פצוע ברגלו, "הצלחת להשפיע לטובה על התרנגולות בלול, והן שבו להטיל ביצים". וזו גם הסיבה שבגללה הינקי עם הרגל המנותצת נהנה מארוחת בוקר דשנה, הכוללת חביתה מרעננת.

מלכתחילה מדדה הגבר/שועל/זאב אל תוך הלול/אולפנה/בית אחוזה כשגבריותו פגומה ורגלו מנוטרלת. עם התקדמות הסיפור הופכת הרגל הפצועה, שסכנת קטיעה/סירוס מרחפת עליה, לנושא החם שסביבו מתלכדות הנשים, ששוב ושוב מוצאות עצמן כשהן מאוימות - משום שהאורח/האסיר שלהן יודע להפעיל כלי נשק שסודותיהם זרים עבורן, או משום שהוא משכיל להשתמש בלשונו החלקלקה על מנת להפיל באמצעות המילים המתוקות שבפיו את חומות ההגנה שמיס מרתה כל כך השתדלה לבצר סביבן.

באדיבות גלובוס מקס  : "הפיתוי"
באדיבות גלובוס מקס : "הפיתוי"


כידוע, צופים מן השורה הרוכשים מרצונם החופשי כרטיסי כניסה לאולם ההקרנה, אינם מגיעים בהכרח לשיעור בהיסטוריה של הקולנוע, ולא תמיד מעניינים אותם ניואנסים שנתפסים כחשובים בעיני מבקרי סרטים, למשל. ובכל זאת, העניין הקטן הבא הוא חשוב מכדי לדלג עליו. אחד האביזרים הנפוצים ביותר בכל בית אחוזה באחת ממדינות הדרום הגזעניות היה העבד הכושי, רכושו של בעל המקום, שהיה מוכן לצאת למלחמת אחים על מנת להמשיך להחזיק בו. ומי מצרכני הקולנוע יכול בכלל לשכוח את מאמי, השפחה השחורה והשמנה (בגילומה של הטי מקדניאל), ששירתה בנאמנות את סקרלט אוהרה, ויש בה כדי להדגים את הסיטואציה על מכלול הקשריה החברתיים.

כפי שאוזכר כאן קודם לכן, "הנקמניות", כמו גם "הפיתוי", מתבססים על ספר שפרסם תומאס קאלינן בעיצומן של הסיקסטיז, בשיאו של מאבק השחורים לשוויון זכויות אזרח באמריקה. ומשום שקאלינן שאף להיות נאמן לרוח מדינות הדרום, שאותה השתדל לתאר בספרו, הוא שילב דמות של שפחה שחורה, העושה את מרבית מלאכות הבית באולפנה של מיס מרתה. ובעקבות הסופר, הלך גם התסריט של "הנקמניות", שהפקיד כמה דיאלוגים מורכבים בפיה של אותה שפחה, הנדרשת להתעמת יום–יום עם החייל הצפוני הפצוע, שנשלח כביכול על ידי ממשל לינקולן על מנת לחלץ אותה ממצב העבדות. עד כאן הכל סביר והגיוני.

"הפיתוי". באדיבות גלובוס מקס
"הפיתוי". באדיבות גלובוס מקס


קופולה, במהלך לא הגיוני, תולשת החוצה את דמות השפחה השחורה, כאילו מעולם לא הייתה שם. והנה לפנינו בית אחוזה דרומי, שאין בו עבד ממין זכר או נקבה. למעשה, סיטואציה בלתי אפשרית באותם הימים. לשאלה הישירה מדוע נקטה קופולה, שאף הכינה את התסריט לסרטה, בצעד קיצוני שכזה, היא השיבה במסיבת עיתונאים שנערכה בפסטיבל קאן, כי באופן הזה היא מסירה מגב הדמויות הנשיות איזו אשמה מוסרית מיותרת.

במילים אחרות: הדרמה ההיסטורית אכן אינה חשובה לקופולה, המתבצרת בתוך המשבצת הדידקטית שבה הגבר הוא האויב המיידי של האישה. והגבר הזה הוא קולין פארל הבלתי משכנע שלא באשמתו. אישה אחת, סופיה קופולה, חיבלה במתכוון באופן הכנת דמותו הקולנועית.