היום שבו פורסמו פרטי שיחות הטלפון של בנימין נתניהו עם עורך "ישראל היום", עמוס רגב, ייזכר כיום שחור לעיתונות שלנו. אין דרך אחרת להגדיר את ההתרחשות הזו, שמצאה את הרוב המוחלט של העיתונאים שותקים במקרה הטוב ועולצים במקרה הפחות טוב, נוכח ההחלטה של בית המשפט, המאפשרת לגלות מתי בדיוק ניהל פוליטיקאי שיחות עם עיתונאי וללמוד ממה שפרסם למוחרת אותו עיתונאי מי היה המקור שלו.
המחשבה שאנחנו יכולים לעבור כעת על רשימת מועדי השיחות של נתניהו עם עורך "ישראל היום", להצליב אותה עם הכותרות שהתפרסמו בעיתון למוחרת ולהבין מי הדליף אותן, היא מחשבה שאמורה להיות בלתי נסבלת עבור מי שעיתונות חשובה לו.
אם את הקרב למען הפרסום הזה של שיחות נתניהו־רגב היו מנהלים עוכרי עיתונות ודמוקרטיה, ניחא. אבל העובדה שמי שהוביל אותו היה רביב דרוקר, ללא ספק אחד מבכירי עיתונאי ישראל, היא עניין, שלפחות לי, לא נותן מנוח.
החיסיון הזה הוא קדוש. בלעדיו אין עיתונות. עכשיו בא רביב דרוקר ודרך עליו ברגל גסה. עכשיו התברר שככל שהדברים אמורים בבנימין נתניהו ובמי שהוא מדבר איתו, אין יותר צורך לשמור על הכללים. יתרה מכך, עכשיו נקבע כאן כלל חדש שלפיו לא רק נתניהו הוא מושא ראוי לתחקיר, אלא גם עיתונאים שאיתם הוא מדבר.
כותרת "ישראל היום" ציטטה טענה של "גורם בכיר" שתוקף את ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין? בא דרוקר ומגלה לנו מיהו הגורם הזה. "יום לפני כן", הוא מספר מתוך הניירת שיש לו ביד, "נתניהו שוחח עם רגב". כותרת אחרת מצטטת מפי "מקורבי ראש הממשלה" את האמירה שלפיה "מזל שבגין לא הקשיב לפרס ב־1981"? בא דרוקר ומגלה שהמקורבים הללו, שמלכלכים על פרס, אינם אלא נתניהו עצמו, ש"יום לפני כן דיבר עם רגב". "ישראל היום" פרסם כותרת שלפיה נתניהו אמר למקורביו שאהוד ברק חותר תחתיו ואין לו עוד אמון בו? דרוקר חושף כי לא למקורביו אמר את זה נתניהו, אלא בשיחת טלפון עם עמוס רגב.
אני לא מעוניין לחשוף עם מי דרוקר מדבר ומי מעביר לו חומרים. וכשנחשפתי לפני כמה חודשים לפגישה שנערכה בבית מלון בין פוליטיקאי בכיר לעיתונאי בכיר, פגישה שבעקבותיה פרסם למוחרת העיתונאי סיפור גדול על אודות יריבו הפוליטי של הפוליטיקאי שנפגש איתו, חשבתי לעצמי שמישהו שם לא הקפיד כראוי על ביטחון שדה, אבל לרגע לא חשבתי שיש לי זכות לפרסם את דבר המפגש הזה. למה? כי מי שמפרסם עניינים שכאלה פוגע באינטרס העיתונאי, שעד השבוע נדמה היה, כנראה בטעות, שחשיבותו ברורה לכל. ובמובן הזה, מה שערוץ 10 עשה השבוע בשם המאבק בבנימין נתניהו, היה ירייה ברגל של כל מה שיקר וחשוב לנו בעיתונות.
דנקנר, לדוגמה
אם מישהו היה מבקש אז לחשוף את פרטי שיחותיו של אולמרט עם דנקנר, הוא היה מגלה שם אוסף מטורף של שיחות. מה הוא היה לומד מזה? מה שניתן ללמוד מהשיחות של נתניהו עם רגב. כלום. שהשניים חברים. שהשניים מדברים הרבה. שבעיתון שעורך האחד, מוצגת דמותו של השני לגמרי לא רע. מה עושים עם זה? מותחים ביקורת, כפי שנמתחת כל העת על "ישראל היום" וכפי שנמתחה בזמנו על "מעריב", וזהו. בשום אופן לא מנסים לגלות אילו מהחומרים שהעביר הפוליטיקאי לעיתונאי פורסמו בעיתון.
והנה עוד דוגמה: באחת ההזדמנויות, כך עולה מרישום השיחות, דיבר נתניהו פעמיים עם רגב במהלך הערב ולמוחרת בבוקר בישרה הכותרת בגדול: "נתניהו: השמאל איחד אותנו, התקשורת בקמפיין להעביר את השלטון לשמאל". אשכרה, אני לא מבין מה הבעיה. אם יש לרגב ציטוט של ראש הממשלה, אסור לו להשתמש בו?
ריח רע
אילו אני הייתי עורך עיתון, הייתי מת לנהל שיחה כזו. כן, אומר דרוקר, אבל לפעמים אחרי השיחות הללו שונו הכותרות. אז מה? אז רגב שמע מנתניהו משהו שגרם לו לשנות את הכותרת. איפה הבעיה פה? ומה מלמדת העובדה שבלילה שבו עבר חוק "ישראל היום" בכנסת, דיבר נתניהו שלוש פעמים עם שלדון אדלסון? השניים חברים? חברים. החוק הזה פוגע בחבר אדלסון? פוגע. החוק הזה פוגע בחבר נתניהו? פוגע. אז מה הבעיה שהם ידברו?
"אם העיתון פעל בהנחיית נתניהו, זה מנוגד לחוק", הסביר השבוע דרוקר, ושם את האצבע על הנקודה. כי למרות כל מה שפורסם ונחשף, אחרי כל הפגיעה בכלים העיתונאיים של כולנו, לא הייתה לפרסום הזה שום תכלית רצינית, משום שמספר השיחות ומועדיהן לא מספקים את האקדח המעשן שמוכיח שהעיתון פועל "בהנחייתו" של ראש הממשלה.
אגיד לכם יותר מזה, אם נתניהו עיגל פינות וטען שמדובר בשיחות חבריות במקום לטעון שמדובר בשיחות על רקע עיתונאי שיש עליהן חיסיון, אני יכול להבין אותו. הרי מה חשבנו שיגיד? "אני מקור של עמוס רגב"? "אני מדליף לו"? "כשהופיעה כותרת על בכירים שתוקפים את שמעון פרס וקוראי העיתון לא ידעו מי זה, הריני לבשר להם כעת שזה אני הייתי"?
רפרפו על העיתונים, סמנו לעצמכם בכמה סיפורים מצוטטים כל מיני "גורמים" שברור לכולנו שהם שמסרו לעיתונאי את המידע, ושאלו את עצמכם כמה מהם היו מודים שהם עומדים מאחורי העברת המידע, לו היו נשאלים על כך? הסיטואציה הזו שבה כלי תקשורת מביא פוליטיקאי לעמוד בפני הצורך להסביר את שיחותיו עם עיתונאי, היא בעיה גדולה בהרבה מתגובתו של הפוליטיקאי.