בשבוע שעבר ציינתי 25 שנות נישואים. כן, אני יודע מה רבים מכם חושבים: דווקא ההוא שכותב על המוסד הזה באופן כה ביקורתי, חי אחרת לגמרי ב"פרטי" (ומכאן קצרה הדרך למסקנה שכל התקשורת מלאה בסמולנים שקרנים). פעם כתבתי כאן שבעיני הנישואים משולים לדמוקרטיה, על פניהם אפשר לראות בהם בעיקר "ביטנים" (שם גנרי לחוליי השיטה), אבל לטווח הארוך לא נמצא להם תחליף. אתם יודעים מה? אני מוכן ללכת רחוק עוד יותר ולקבוע שנישואים כבסיס למשפחה הם השיטה הכי מתוחכמת לסירוס הגבר, ביותו והפיכתו ליחידה יצרנית בשירות הדת, הקפיטליזם והמדינה.
מצד שני, באותה נשימה אזכיר למי שזוממים עכשיו להשליך מעליהם את כבלי הנישואים, שהחזרה אל הטבע פירושה בהכרח שאתה מוכרח להיות הזכר הכי גדול בעדר כדי ליהנות ממנה עד הסוף (שבו תחוסל בידי זכר גדול וצעיר יותר).
בהזדמנות עוד נחזור אל הגבר השואף לצאת לחופשי, אבל קודם כל, בואו, אחים שלי - ונתמרמר עוד קצת על המוסד והממסד: אנחנו נדרשים להיות גיבורים על בסיס יומי, כלומר לכבוש את יצרנו. מדובר במשימה קשה אפילו בהתחשב בעובדה שרובנו לא בדיוק יצאנו סדרתית עם דוגמניות–על בימי רווקותנו - ועדיין אנחנו סובלים מתסכול מתמיד שכרוך בשיברון לב קטן בכל פעם שאנו נתקלים באישה צעירה ונאה שלא תהיה שלנו לעולם.
זה לא שאין רגעי חסד: בתקופת החיזור, למשל, אתה מבטיח שתקטוף למענה את הירח ומתכוון לכל מילה! ובהמשך מגיעות גם משימות זוגיות שממלאות את החיים בעניין ובאהבה: מגורים משותפים, חתונה, הריון ולידה. רק אחר כך, לרוב, מגיעים גם הספקות.
אז אנחנו מפעילים את מנגנון הרמייה הגברי המפורסם. אני עוקב בפייסבוק אחרי שירי ההלל לנשים שאיתכם, מלווים בתמונות משלבים שונים של הזוגיות, הקדשות "לחברה הכי טובה שלי" וציון מספר השנים שבהן אתם ביחד, כולל מספר הילדים. זה לא שאני מזלזל חלילה: שכנוע עצמי הוא דבר חשוב (שלא לומר חיוני) בדרך כה ארוכה ומתסכלת, אבל איך לומר זאת בעדינות: יש לי כמה חברים שזכאים בהחלט לתואר "הכי טובים" - ומעולם לא חשבתי להתחתן איתם. להפך, אחד הביטויים האינטימיים ביותר לחברות בינינו (מעבר לחיבוקים בגולים) הוא בכך שאנחנו חולקים זה עם זה את תסכולנו המתמשך מחיי הנישואים.
הטופ של תוכנית ההונאה
עכשיו ברשותכם נלך עוד צעד קדימה אל קודש הקודשים של הזוגיות - הילדים. אני יודע שהבקעתי עכשיו גול עצמי, שכן רבים מכם שהיו מוכנים לקרוא בכיף לכלוכים על האישה, לוקחים עכשיו צעד לאחור לאמור: אל תיגע לי בילדים. ובכן, הילדים, חברים, אפילו הילדים המתוקים, היפים, הנבונים והמקסימים שלי - שאמות למענם מאה פעמים (אם כי אני מעדיף לחיות כמובן) - הם הטופ של תוכנית ההונאה. איך אני מעז לומר דבר שכזה? ובכן, תסלחו לי אם אקפוץ שוב לסיבוב קטן בכיכר העיר של חיינו באלף השלישי - פייסבוק.
רק בשבוע שעבר מלאו המסכים בתמונות של ילדים חמודים שצועדים נרגשים אל כיתה א' כשההורים מחו דמעת אמת של התרגשות (עד שאני מתקשה להבין כיצד הצליחו לייצב ברגע הנכון את הטלפון הסלולרי). כן, חברים, הילדים הם הפרי המתוק ביותר של הזוגיות, ואנחנו עסוקים כל כך בשכנוע עצמי שזה נכון, עד שאנחנו מדחיקים באופן מושלם את העובדה שמדובר באכזבה ידועה מראש.
אל תמהרו לכעוס עלי: אני בטוח שהילדה שלכם היא שילוב של בר רפאלי מבחוץ ועדה יונת מבפנים, והחתיך ההורס ניחן בלוק של יהודה לוי עם מוח של ישעיהו לייבוביץ', והוא מוצלח עד כדי כך שגם אם יתברר שהוא גיי - הוא בטוח יביא הביתה רופא ושלושה נכדים מפונדקאות. אבל אפילו הם לא יתקשרו מספיק בעוד 30־40 שנה, כשתזדקנו לבד בדיור המוגן (ותספרו לקשישים האחרים עד כמה הנכדים שלכם נהדרים).
אם באמת תעשו את הכל נכון, לכל היותר הם יימנעו מהמחשבה על כך שכל חודש שבו אתם משלמים הון תועפות עבור הזכות (שלהם) למות הרחק מהם, מצמצם להם את הירושה. זה לא חלילה מרוע: הם פשוט יהיו עסוקים בדאגה לעתיד הילדים שלהם, ממש כמוכם היום.
אז איפה האור בסוף המסלול המקובל ואפילו השמח לכאורה הזה שמלא בתמונות מאושרות של חופשות - מאיי יוון ועד ליער השחור (ע"ע פייסבוק, מסכת משפחה)? זהו, שאין: בסוף מתים, וכיוון שמשם באמת אף אחד עוד לא חזר כדי לספר לחבר'ה, אפשר לקוות שאולי... בינתיים, לפחות, אני ממליץ שתתחילו לחיות.
ואשר ל"חתונת הכסף" הפרטית שלי (תודה ששאלתם), איך אנחנו חוגגים? ובכן, בבוקר היא המריאה בגפה לשבוע בריו דה ז'נרו - לשילוב של הנאה ועסקים. כמעט מפתה לומר שזה הסוד לנישואים ארוכים