קללת "מוניטין": לפני כמה שנים כתבתי על "קללת מוניטין" וגירשו אותי מהעיר. באותם ימים התרשמתי שיחסית לעיתון קטן שמת צעיר ונשמתו הוצאה בעינויים קשים, אחוז התמותה של אנשים צעירים שלקחו חלק בהקמתו, בהפקתו, בכתיבתו ובעריכתו, לא היה מידתי לגודלו. הרשימה ארוכה ואין טעם לחזור עליה. מי שאמורים לדעת ולזכור יודעים וזוכרים.



מאז גדלה הרשימה וגאתה, לשוב אליה הוא מסוג המקרים שגם תאכל את הדגים הבאושים וגם יגרשו אותך מהעיר. אבל אני בשלי: אנשים טובים, צעירים ורבים מדי שהיו קשורים ב"מוניטין" הלכו לעולמם. בצילום שחור–לבן מאת מיכה קירשנר שתלוי בחדר העבודה שלי, נראים אדם ברוך, מאיר אגסי ורינו צרור. האם עלי להוסיף?



אריק שרון: מסיבות השמורות איתו ועם אורי דן, בחר שר הביטחון אריק שרון להעניק את הראיון הראשון במלחמת לבנון, כולל גרסתו ל–40 הק"מ, לאהוד יערי ולי ב"מוניטין". בחירה תמוהה, ואולי לא: יחסית לדימוי הכרומו המפנק שלו, פרסם "מוניטין" דברים קשים ואישיים במיוחד על שרון. שר הביטחון ידע שיערי וזאב שיף אוספים חומרים לספר על המלחמה ורצה להיות און דה רקורד.



מיכה קירשנר. צילום: יוסי צבקר
מיכה קירשנר. צילום: יוסי צבקר



לא עלה בדעתי לעלות ללשכת שרון בירושלים ללא מיכה, צלם המערכת. כאשר נכנסנו בדלתה של לשכת השר במזרח ירושלים, נפלו פניו של אורי דן והוא גרר אותי מהחדר. "אתה נורמלי?" גער בי, "השר מזמין אתכם לראיון בלעדי שיעשה כותרות ואתה מופיע עם קירשנר? מה אתה חושב שאתה, 'טיים מגזין'?".


בכל זמן הראיון חג מיכה סביב שרון כיתוש עיקש ומזמזם, דפק פריימים בניקון הממונעת. דן סימן לשרון שהגיע הזמן להמריא מהמנחת. היו לנו שתי קלטות מלאות שמהן באה באותו יום שישי הכותרת הראשית של "מעריב". מזווית העין ראיתי שמיכה לא מרוצה. איך ידעתי שמיכה לא מרוצה? תווי פניו החדים התחדדו אף יותר, אפו הלבין והוא הפך עוין ונרגן.



"אף אחד לא זז", פקד קירשנר על אריק שרון. "עוד אין לי תמונה". הברוטליות של צלם המערכת הדביקה את אורי דן בגבו לקיר. "שאדוני יקום בבקשה", פקד מיכה על שרון, "וגש לקיר. כן, כן, עם גבך לקיר הזה. ואל תזוז! אל תסתכל עלי ואל תחייך!". יערי ואני הבטנו בעיניים כלות בקירשנר מעמיד את שרון ליד מסגרת התלויה על הקיר ובה הפסוק האוטופי "וכִתתו חרבותם לאִתים וחניתותיהם למזמרות", מתנת לילי שרון לבעלה. שרון נצמד לפסוק כמצוות קירשנר כשהניקון שלו יורה צרורות. לפחות שני סרטים של 35 מ"מ. אורי דן בהלם קרב.



רמי פורטיס ברי סחרוף. צלם : מיכה קירשנר
רמי פורטיס ברי סחרוף. צלם : מיכה קירשנר



חוזליטו: מכל האובססיות המערכתיות של אמנון רבי, סגן עורך "מעריב" ועורך "סופשבוע", היה חוזליטו, הזמיר מספרד, הגדול מכולם. היו כתבים לפנַי שנשלחו בהולים למצוא את הזמיר המקשיש והעלו חרס. יממה אחרי שאמנון הטיל עלי את המשימה, היו לי הכתובת ומספר הטלפון של דון חוזה בעיירה הספרדית אוטייל. "רוצה את חוזליטו?", שאלתי את אמנון. "אל תהתל בי", ענה לי. "חלילה", אמרתי. "אנחנו בדרך בתנאי שאחרי שנמצא, נראיין ונצלם אותו, יהיה לנו שבוע להסתובב בספרד ולכתוב על אוכל". היו עסקות כאלה בעבר. "מי זה אנחנו?", שאל אמנון. "קירשנר ואני", השבתי.



היה כיף לנסוע עם מיכה. היה לו יצר והוא אהב הישגים. הייתה לו פרספקטיבה היסטורית, ולא רק משום שהיה מבוגר ממני בשבע שנים. הוא מיהר לקבל אחריות למסע. הוא נהג, ניווט, החליט וכאשר הגיע הזמן - הניח לי לשלם. על חשבון הטייקון. עם חוזליטו זה היה סיפור אהבה ממבט ראשון. אין לי ספק שלחוזה היו עיניים למיכה, אני לא עיוור, אף אחד בתחום הבידור לא פגש צלם כה מנומס.



תקתקנו את הכתבה מהר, כמו שידענו. לא שמרנו שאלות ופריימים בעתודה. ירינו מחסניות. בסוף המפגש, אחרי ארוחת צוהריים של פירות ים, דגים ויין מהיקב שלו, התעקש חוזליטו לקחת אותנו לחווה שלו בלב הגפנים. החווה הייתה מלאה בחורות, "צ'יקות" בפיו. מיכה ירד מהר ממני לסוף דעתו של חוזליטו ואמר לי: "בוא נברח". כולם היו מאוכזבים ומאוכזבות, בעיקר בגלל מיכה, אבל שמרנו על כבוד היחידה.



דודו טופז. צילום: מיכה קירשנר
דודו טופז. צילום: מיכה קירשנר



ניו יורק: בדרך ל"סקנד אווניו דלי" במנהטן עברנו ליד הדירה שבה התגורר קירשנר בתחילת שנות ה–70, בימים שהיה מאבטח באל־על וסטודנט לצילום בבית הספר לאומנות חזותית בניו יורק. בניין האבן העגמומי ברחוב 5 נראה כמו מאורת סמים של פושרים קולומביאנים. רציתי שמיכה יתרגש. יש ז'אנר של ישראלים שחיו חמש שנים באמריקה ומבקרים את דירתם הישנה ומתרסקים מהתרגשות. צלמים, בעיקר מיכה, מודעים למראה שלהם. בכל התקופה שלנו יחד, חוצה ימים ויבשות, לא הניח לי להפנות אליו עדשה ולו פעם אחת. המורה שלי היה אבי גנור הדגול שקנה לי את הניקורמט הראשונה שלי. מיכה ידע שהוא בידיים טובות.



תעמוד ליד הדלת, אמרתי לו, אני אצלם אותך. "שכח מזה", הוא אמר. "הסיפורים שאני יכול לספר לך על הדירה הזאת...", אמר. "ספר, ספר", אמרתי. "אני לא נכנס למלכודות כאלה", וסיפר לי על האופנועים של מלאכי הגיהינום שחנו בשורה ברחוב, וכיצד היה מזגזג בין הקליעים בדרך למכולת הפינתית. "אני לא רוצה לדבר על זה" אמר, "אני רואה איך אתה בולע כל מילה כמו בור סופג. אתה לא כותב, אבל כבר ראיתי אותך מצטט אנשים שחשבו שאתה לא מבין מה מדברים איתך".



זו הייתה תקופה טובה?
"זה היה בסדר, אני לא נותן כותרות לתקופות".



זה היה פורמטיבי.
"למדתי הרבה על עצמי. למדתי צילום. זכיתי בפרסים".



ואז חזרת הביתה.
"כולם חוזרים הביתה. הרי זה אך טבעי".



אחמד טיבי, חנוך דאום. צילום: מיכה קירשנר
אחמד טיבי, חנוך דאום. צילום: מיכה קירשנר



הרעיון לערוך איתו ראיון היה שלי, והוא היה אווילי. לא הייתי צריך לשאול אותו שאלות כדי לדעת מיהו. ספרו "הישראלים" ירד לדפוס (1997) והייתה לו תערוכת יחיד במוזיאון. כבוד. תנאי העבודה שלנו ב"מעריב" היו כאלה שאני הייתי בשנת שבתון עם המשפחה בעלות עתק; ואמנון רבי החליט שצריך לעשות למיכה כבוד ושלח אותו לניו יורק על חשבון העיתון. אין יותר ימים כאלה כידוע.



מילה נוספת על המראה של מיכה. מעולם לא ראיתי אותו עם חולצה מחוץ למכנסיים, אולי אני טועה, אבל גם בטי–שירט לא ראיתי אותו. תמיד ארוז, מגוהץ ומכופתר כמו דוגמן. כיוון שחלקנו כמה חדרים, ראיתי אותו מסתרק. הוא יצא רטוב מהמקלחת, ערבב את הבלורית בידיים, מרט מלפנים שיהיה סמיך. היו צחוקים בעיקר מכיוון שהיה לי אז שיער ליצוא וזו כל תרומתי בעניין המנוח ואני. היום אני מבין כמה קשה להיות בלי ולהיראות עם.



הסכמנו להסתפק בשאלה אחת.
"זה יותר מדי".



רק שאלה אחת.
"בתנאי שאתה לא כותב את כל מה שסיפרתי לך על הצבא".



על הסיירת והג'יפ של פואד במלחמת ששת הימים?
"בדיוק".



אין בעיה, ומה עם חיפה, רמת השרון ולידתך באיטליה?
"לא צריך את זה".



והשאלה ששלחתי לך בפקס לפני שהגעת?
קירשנר צחק. "אתה ממש מופרע".



אתה יודע שזה מסקרן.
"'עם כמה דוגמניות שוכב צלם צמרת ישראלי?' אתה לא מתבייש? זו שאלה שיאה לך?".



זה משהו שהקוראים רוצים לדעת.
"חשבנו שאנחנו כאן לא כדי לרצות את הקוראים".



איך זה - הרצנתי - שטרם קם צלם חדש שהדיח אותך ונותרת כמעט לבדך מבני דורך?
"יש לי תשובה, אבל היא בעייתית".



תהיה אמיץ.
"מה שקרה הוא שנשארנו בלי צלמים אינטליגנטיים".



יעל בר זוהר. מיכה קירשנר
יעל בר זוהר. מיכה קירשנר



סקרסדייל: אינני זוכר אם היה בחוץ שלג, נדמה לי שכן. גם קר היה, וקירשנר פתח את דלת ההזזה במטבח, הוציא מכיס מעילו הארוך את חפיסת הפרלמנט המעוכה, לקח סיגריה אחת, קטם ממנה שליש כפי שעשה מאז הכרתי אותו, הצית אותה כמו שקצרי ראייה שאינם להוטים להרכיב משקפיים מציתים, לגם עשן מלוא ריאותיו, הסתובב אל עבר העצים הגבוהים שעמדו בשלכת ודיבר אליהם בקול רם, עושה תנועות מוזרות בידיו עד שהסנאים נעלמו בצמרת, משאירים מאחור את האגוזים.



קירשנר לא אהב להודות ששמיעתו לקויה. אני הייתי חירש מוחלט כבר אז, ושיחה בינינו - אלא אם שנינו קראנו איש את שפתי רעהו - הייתה עניין מייאש. הוא קילל אותי על הזכות שהייתה לי או שלקחתי, לא להיהרס מהעובדה שמישהו במוזיאון רמת גן, ראש העיר צבי בר אם אינני טועה, לא היה מוכן להציג על קירותיו את צילומה של המשוררת יונה וולך עם תפילין ועכוזו של אורי דותן בפינתו השמאלית. קירשנר קרא לי ציני. בעיקר שהציניות שלי שיחקה נגד רצינותו התהומית בכל הקשור לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית.



"תגיד", אמרתי אחרי שחיסל את הפרלמנט בשלוש שאכטות וחזר למטבח שהוא רוקע ברגליו ומקלל מכיוון שאסור היה לעשן אצלנו בבית, "זה לא הצילום שפרסמנו ב'מוניטין' לפני 15 שנה?". "בוודאי", אמר מיכה, "זה הצילום". "אז כבר ראו אותו", אמרתי, "מה קרה?". "זו בדיוק הנקודה", אמר מיכה. "כעת אסור להציג אותו במוזיאון. עכשיו אתה מבין, טמבל?".



יוסי שריד. צילום: מיכה קירשנר
יוסי שריד. צילום: מיכה קירשנר



הרגעים הכי מרגשים שלי בחמש שנות עריכה, היו כשמיכה הגיע עם תופין החודש והניח אותו על שולחן האור. אסור היה להתקרב עד שהיה עושה את החיתוך הנכון עם שני L מקרטון, מחדד את הפריים. יקי מולכו, העורך הגרפי, השתגע מזה ומיד היה פורע לו את החיתוך. אני ראיתי את הגבר הנאה, המוכשר, המטופח, השמור והרזה וחייכתי. מיכה ידע שבעימות גורלי בינו ובין מולכו אעמוד לצדו, אבל היה צריך טקט רב לנווט ביניהם.



וחוץ מזה, אם מדברים על יהדות או על אנטישמיות, יונה וולך לא הייתה העניין האמיתי. העניין היה צילום של הרב שלמה גורן לכתבה של אדליסט, שבו צרב מיכה את שיערו וחלק מראשו של הרב כך שאפו הגדול השתלט על הצילום. אדם היה עדיין בעל הבית וסימן לי להיכנס לחדרו. "נו?", שאל. "בעייתי", אמרתי. "היית מפרסם את זה?". "לא כמו שזה עכשיו, לא", עניתי. בסוף נמצאה פשרה: הזמנו איור משלמה כהן, שיצרו לא היה פחוּת משל מיכה, ואת הצילום של מיכה מיקמנו בעמוד השלישי. זה היה "מוניטין" בשיא הצנזורה שלו. אפילו מיכה הבין שעבר את הגבול ושהחלטת המערכת הייתה ליברלית מאין כמותה.



עזה: בהפוגה בין האינתיפאדות החליט העורך יעקב ארז לעשות לנו זובור. "איך קוראים לחבר־צלם המשוגע שלך?". "איזה מהם?" שאלתי. "קירשנר", אמר ארז. שאלתי למה. "כי נמאס מהמשימות המרופדות שלכם", אמר. בדיוק חזרנו מהופעה של ספרינגסטין בבולוניה בטיול שנגמר ב"הארי'ס בר" בוונציה, על בליני ופרושוטו במלון חמישה כוכבים. "לכו לעזה".



תמי בן עמי. צילום: מיכה קירשנר
תמי בן עמי. צילום: מיכה קירשנר



לא שמחנו, אבל גם לברוח לא יכולנו. למיכה היו שני ילדים קטנים. נלחצנו. סידרו לנו חדרים במלון "פלסטין" על הים, הבאנו תרופות רבות, לאיש הקשר שלנו ברנו ללא תחתית קראו סאלח והוא היה נוהג 20 ק"מ להביא מי שתייה הביתה. בלילה הראשון עמדנו בתור לדוכן פלאפל עם השבאב, שמדדו אותנו לשווארמה. לא ברור איך, אבל מיכה התחיל לקשקש בערבית מדוברת או משהו דומה. הסתובבנו בשווקים, צילמנו ליד ביתו של דחלאן וניידות רדפו אחרינו, חיפשנו מסעדת דגים טובה ושמענו על ההסגר הימי. זה היה טוב לרזומה הפוליטי שלנו, אבל האמת היא שאף פעם לא דיברנו על זה.



הצילום הגדול: בחדר העבודה שלי תלוי צילום ענקי של אדם ברוך מאת מיכה קירשנר ששימש פוסטר לסרטי על אדם. יש לי גם צילומים אחרים, אבל בעיקר גנבתי את הכרומולינים; ההדפסים הניסיוניים של צילומי הצבע לפני שירדו לדפוס. בשנתיים האחרונות היינו בקשר, כתבתי משהו לגיליון שהוציא בבית הספר שבו לימד. במקום שכר סופרים הציע לי צילום חתום משלו לפי בחירתי, אך לא הספקתי לקחת.



לא הוגן לבודד צילום אחד בלבד ולמקמו מעל אחרים. צילום של פנינה רוזנבלום, תמי בן עמי או מיכה רייסר, נהנה מאיכויות שונות, חלקן היסטוריות. חודש שבו לא קיבלתי טלפון מאובייקט של מיכה על התנהגותו הברוטלית בסטודיו היה חודש טוב. יאיר צבן היה משוכנע שמיכה השחיל לצילום שלו את האפיפיור והתלונן. יעל דיין צעקה עלי דקות ארוכות. החומר האדום שמיכה שם לה בעין כדי שתיראה דומעת דם, שרף לה שבוע שלם. לא אתפלא אם זה היה פלפלצ'ומה.


צילום של חיים בר־לב בסוודר גולף שחור. צילום של שמעון פרס שמוט בכיסא מפסידנים.



דוד טרטקובר ועלי מוהר. צילום: מיכה קירשנר
דוד טרטקובר ועלי מוהר. צילום: מיכה קירשנר



אבל הצילום הגדול של יצחק רבין ורפול בלוויה של יגאל אלון ביום גשם - רפול גוחן קדימה ומעיף מבט נוזף הצדה, כאילו מישהו מפטפט בעת מסדר, בעוד רבין מישיר מבט קפוא קדימה - הוא צילום ענק. לא משום שרבין נרצח ורפול טבע, אלא משום שזה צילום שטח מובהק שנלכד ברגע של ערנות, והצלם לא רעד ולא החמיץ את שבריר השנייה שבו זז רפול קדימה וגם הבין מיד מה הוא רואה.



מטולה: בשעת לילה מאוחרת, אחרי יומיים של שיטוטים על גבול הצפון עם יורם המזרחי, סרנו לבית הקברות שבו קבורים גיבורי האזור. היה לילה אפל ללא ירח, והמחשבה שאנחנו נוסעים עיוורים ברנו הקטנה של קירשנר בתוך בית קברות העבירה בנו צמרמורת. קודם ניסה מיכה להאיר בפנסי המכונית על אחת המצבות, אבל אלומות האור היו נמוכות מדי. "תביא סלעים", הוא אמר לי, "ושים אותם ליד הצמיגים". במנוע גונח ממאמץ טיפסו הצמיגים הקדמיים של הרנו על הסלעים כמו כלב המרים רגל. כעת נח האור על המצבות בדיוק בזווית הנכונה.



הצילום הממוסגר הזה הולך איתי שנים רבות. באופן משונה - הרי מדובר בקוסם הפורטרטים הגדול - הוא מייצג עבורי את קירשנר במיטבו. צילום רגוע, שקט, סופני. כאילו גם קירשנר יודע שבסופו של דבר, מן העפר באנו ואל העפר נשוב. החן הגדול שלו היה שהוא השתובב בכל סנטימטר בדרך הארוכה והמפרכת אל התחנה הסופית.