1
פסק זמן

ערב ראש השנה מותר לנו להיות אופטימיים. אפשר, לפחות ליום אחד, לשכוח מהקיטורים, התלאות, הצרות והיריבויות ולהתמקד רק בטוב. יש בישראל כמויות מסחריות של טוב. אחרי החג נחזור לטפס על העצים זה מול זה. עכשיו, בואו נדבר על היער. ישראל היא מדינת נס. לא היה בדברי ימי המדינות בעולם נס כזה, וספק אם יהיה. הילדים שלנו, שהם הנכדים של הורינו, לא לגמרי מבינים על מה אנחנו מדברים. מבחינתם, ישראל היא עובדה קיימת, מדינה ככל המדינות.

אנחנו יודעים את האמת. קשה לנו להסביר להם עד כמה קיומה של מדינת ישראל אינו מובן מאליו. עד כמה שבירה ומופלאה היא הוויית חיינו במקום הזה.
איזה צירוף מדהים של נסיבות, נבואה, טירוף, גבורה, נסים ונפלאות נדרש כדי להחזיר את היהודים למולדתם אחרי אלפיים שנות גלות ולהקים להם מדינה בתוך ערב־רב אינסופי של שוחרי רעתם.

הרי גם אחרי שקמה, אף אחד לא נתן לישראל סיכויי הישרדות כלשהם בסביבתה העוינת. ואף על פי כן ולמרות הכל, היא הפכה למה שהיא היום: אי של יציבות, אופטימיות, יצירתיות, פריון, ביטחון וקדמה בלבו של אזור בוער, מדמם ונחשל. ככל שיענו אותנו, כן נרבה וכן נפרוץ. זה העיקר, ובו כדאי לנו להתמקד ערב ראש השנה.
 

הנס של ישראל מתבטא בצורות רבות ומגוונות. אפשר לדבר על ההייטק והחקלאות והמדע והתרבות וצה"ל וחיל האוויר ומכון ויצמן והאוניברסיטאות והעובדה שאנחנו מצליחים לקיים כאן חיים נורמליים (פחות או יותר) בתוך כאוס אזורי מטורף ולהרתיע מאות מיליונים שהיו רוצים לראות אותנו נזרקים לים. יותר מכל זה, צריך לדבר על האופטימיות.

הישראלי הוא קוטר מקצועי, טיפוס שלא מרוצה משום דבר אף פעם ותמיד בא בטענות. הוא עומד בפקקים הכי ארוכים וסובל מהלחות ומתעצבן מיוקר המחיה ומבועת מהדיור ומהאלימות ברחובות ומהבריונות בכבישים ומהשחיתות ומביבי או מ"השמאל" וממה לא. אבל כשבודקים לעומק, הישראלי הוא היצור האופטימי ביותר בתבל. הוא תמיד מתמקם בצמרת טבלת המאושרים העולמית.

מול אירופה הקורסת לתוך עצמה והעולם המערבי השוקע בהדוניזם נהנתני ומתכווץ, ישראל היא מדינת ילודה. לא רק הערבים והחרדים. גם החילונים והמסורתיים והלהט"ב ומי לא. ילדים זה שמחה, ובסופו של דבר, אין יותר שמח בעולם מהישראלי. אז בואו נתעלם מסדר היום ונפסיק לרגע את השיסוי הפנימי והקיטוב הקיצוני שבו אנו משכשכים לאורך כל השנה. בואו ניקח פסק זמן. כרגע, לא חשוב אם טוב לנו בזכות נתניהו, או למרות נתניהו. לפחות היום, בואו נירגע רגע.

אנשי הימין וחסידי נתניהו יסכימו שהשמאלנים אינם עוכרי ישראל ואינם בוגדים. גם מי שחושב שהכיבוש משחית או שההתנחלויות אינן תורמות לביטחון ישראל וצריך להקים מדינה פלסטינית לצדנו, הוא ציוני. השמאל הקים את המדינה הזו, ובניו נלחמו ונהרגו למענה בהמוניהם. מן העבר השני, השמאלנים ומתעבי נתניהו (אלה לא בהכרח קהלים חופפים) צריכים להכיר בכך שהמתנחלים הם אחיהם, דמם ובשרם. גם החרדים. ולהסכים שלמרות כל מה שהם חושבים עליו, נתניהו הוא פטריוט ישראלי שרוצה בטובת המדינה. 
 
בסופו של דבר, מה שמאחד אותנו רב ממה שמפריד בינינו. בנימין זאב הרצל לא היה מאמין בחיים שהמדינה שעליה חלם תיראה כפי שהיא נראית היום, 70 שנה אחרי שהוקמה, 73 שנה אחרי שואת יהודי אירופה. הציונות לא מתה, היא ניצחה. ספק אם נרשם אי־פעם ניצחון מדהים כזה. ועל כל השאר, נמשיך לריב במוצאי החג.


2
כמעט הכל ורוד

סקר סיכום השנה של "מעריב", שבוצע על ידי מכון פאנלס פוליטיקס, משדר את האופטימיות הזו ועמוס, כרגיל, בסתירות פנימיות ובכשלים מובנים המאפיינים את הישראליות. הנה עיקריו:

איך השתנה מצבך בהשוואה לשנה החולפת? בתחום הביטחון, הממצאים חיוביים מאוד: 31% אומרים שמצבם השתפר בביטחון הכללי (לעומת 25% שטוענים שהחמיר), בעוד שהביטחון האישי השתפר דרמטית: 36% טוענים שהשתפר, בעוד רק 16% אומרים שהחמיר. הנתון הזה מיוחס לבלימה היחסית של גל הטרור שפרץ לפני שנתיים. הסקר בשנה שעברה הראה נתונים הפוכים. מבחינת הביטחון, הכללי והאישי, השתפרות בולטת. 


סקר ראש השנה
סקר ראש השנה

 
בתחום הכלכלי, התמונה דומה: בשנה שעברה כמעט תיקו בין ה"השתפר" ל"החמיר", בעוד שהשנה 35% מדווחים על שיפור במצב הכלכלי, בעוד 27% על החמרה. הנתונים הללו משתקפים גם בשאלה הבאה, המסכמת: בסך הכל, כיצד היית מגדיר את מצבך האישי עם סיום השנה לעומת השנה הקודמת: בשנה שעברה 33% טענו לשיפור המצב בעוד 17% להחמרתו, השנה 36% טענו לשיפור המצב, רק 14% להחמרתו. שנה טובה.
 
על השאלה האם התקשית השנה ברכישת מזון, ענו 2% בתשובה "התקשיתי מאוד" ו־14% "התקשיתי". זה טוב או רע? תלוי מהיכן מסתכלים. מדובר בשיפור ניכר לעומת השנה שעברה (3% התקשו מאוד, 18% התקשו). ועדיין, זה אומר שלמעלה ממיליון ישראלים מתקשים לרכוש לעצמם מזון. 16% (מול 21% בשנה שעברה).


סקר ראש השנה
סקר ראש השנה




הפערים העמוקים בחברה הישראלית מייצרים את המצב המוזר הזה, שבו יש למעלה ממיליון עניים בעוד האוברדראפט של הישראלי הממוצע מצטמצם, וגם ש־50% מהישראלים יצאו השנה לחו"ל לפחות פעם אחת (לעומת 46% בשנה שעברה). נסו לתרגם את זה למדינות אחרות: תארו לעצמכם ש־170 מיליון אמריקאים ייצאו לחופשות בחו"ל כל שנה. מספר מטורף.
 
האופטימיות נמשכת גם בשאלה האם שקלת בשנה החולפת לעזוב את הארץ: בשנה שעברה 21% שקלו, השנה רק 18%. מגמה חיובית. עד כמה ישראל היא מקום טוב לחיות בו? בשנה שעברה 70% טענו שישראל היא מקום טוב לחיות בו, לעומת 30% שאמרו שלא, השנה כמעט אותו הדבר: %29%-68. עד כאן, כמעט הכל ורוד. אנחנו אופטימיים, מרגישים בטוח, המצב הכלכלי משתפר, ומחשבות הירידה חולפות במוחנו קצת פחות. עכשיו מגיעים לממשלה. כאן העסק מתחיל להתהפך.
 
בתחום הכלכלי, רק 27% מרוצים מהאופן שבו הממשלה מטפלת במצב, בעוד 71% לא מרוצים. אלה מספרים רעים, אבל הנחמה היא שבשנה שעברה הם היו הרבה יותר רעים (16% מול 80%). בתחום הביטחוני, הממשלה מקבלת 43% חיובי ו־54% שלילי, שזה לא ציון טוב, אבל הוא טוב בהרבה מהשנה שעברה (66%-31%).


סקר ראש השנה
סקר ראש השנה




לתשומת לבה של מירי רגב: התחום היחיד שבו הציבור נותן השנה לממשלה ציון רע יותר מאשר בשנה שעברה, הוא תחום התרבות. בשנה שעברה הסה"כ היה מינוס 12, השנה הוא מינוס 22 (57% לא מרוצים, 35% מרוצים).

כלומר, ההתלהמות של הגברת רגב מתחילה להימאס גם על הקהל שלה. הגיע תורו של נפתלי בנט: הציון השנה כמעט זהה לציון בשנה שעברה: מינוס 41. ציון נוראי, אבל נדמה לי שאי אפשר להפיל את זה על בנט. הציון שלו בטבלת הפוליטיקאים מבהיר שהציבור כנראה חושב שהוא לפחות מנסה.
 
טבלת הנושאים שהציבור מאמין שהם הדחופים ביותר לטיפול הממשלה נראית, במבט ראשון, דומה מאוד לטבלה בשנה שעברה. ובכל זאת, יש בה שינוי: חדי העין יבחינו ש"מחיר הדיור" היה בשנה במקום השלישי בטבלה, עם 16%, בעוד השנה ירד למקום הרביעי, עם 11% בלבד. אז המאמצים של כחלון מצליחים בסופו של דבר להזיז משהו.

לעומת זאת, האיום האיראני שכלל לא היה בטבלה בשנה שעברה, עושה קאמבק באדיבותו של ראש הממשלה נתניהו, אם כי למקום החמישי עם 4% תמיכה בלבד. מצד שני, נתניהו על זה. האיום עוד יתקדם במעלה הטבלה.


3
חביבת הקהל

הדרמה הגדולה באמת מתרחשת בטבלת הפוליטיקאים המצטיינים של השנה. בשנה שעברה זו הייתה הצמרת: אורלי לוי־אבקסיס, יעקב ליצמן ויולי אדלשטיין במקומות הראשון, השני והשלישי. השנה, מהפך: מובילה איילת שקד, נסיכת הפוליטיקה הישראלית הבלתי מעורערת. אף על פי שהיא ממוקמת בימין הדי־קיצוני, שקד מצטיירת כחביבת הקהל האולטימטיבית.

אחריה, הפתעה: שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ. הוא כנראה עושה משהו נכון. אחריו, תאומה ושותפה של שקד, נפתלי בנט, שמזנק מהמקום השביעי אשתקד. אחריהם שר האוצר משה כחלון. נתניהו במקום השישי המכובד, אחריו איציק שמולי, מירי רגב (שמאבדת שני מקומות) ויעקב ליצמן, שנופל למקום ה־9 מהמקום השני אשתקד. אבי גבאי עם כניסה מכובדת למקום ה־12 הישר מהפינה לשיפוטכם. 
 
מעבר לזינוק הנחשוני של שקד פלוס בנט לצמרת, ראוי לציין את מיקומו של כחלון במקום הרביעי. גם זו דרמה. שר אוצר במדינת ישראל הוא תפקיד לא פופולרי. כמעט כל שרי האוצר כלל לא חדרו לטבלת הפופולריות, או שפיארו את תחתיתה. כחלון בצמרת למרות המשקולת הזו. בטבלה של השנה שעברה, הוא לא היה בכלל. 
 
מצד שני, כחלון נמצא גם בטבלה ההפוכה, של הפוליטיקאים המאכזבים, אם כי גם כאן הוא במצב טוב יותר מאשר בשנה שעברה (מקום שלישי, מול מקום שני אשתקד). את הטבלה הזו מוביל, כצפוי, בנימין נתניהו ובהפרש עצום (גדול יותר מהשנה שעברה). במקום השני יאיר לפיד (היה רביעי בשנה שעברה), בזכות הבנק הקבוע של החרדים שתמיד יצביעו "בעדו" בקטגוריה הזו. השורה התחתונה: שנה מצוינת לשר האוצר משה כחלון.


4
חידת גדעון

הגענו לשלב הנוקאאוט, ההתמודדות "ראש בראש" של ראש הממשלה נתניהו מול יריב אופציונלי. מי מהם צריך, לדעת הציבור, להנהיג את המדינה בשנים הבאות: נתניהו גובר על לפיד 50-34, שזה קו שיפור לנתניהו (בשנה שעברה 44-34). נתניהו גובר גם על יעלון 52-34, כאן יש שיפור ליעלון, שהשיג בשנה שעברה רק 46-24. קו הזכות של יעלון, שנראה לעתים כמי שמתקשה להמריא, עלה מהשנה שעברה לשנה הנוכחית בכ־10%. לא דבר של מה בכך. 
 
בפעם הראשונה מעומת כאן נתניהו מול אבי גבאי. 51-30 לטובת ביבי, בעוד בשנה שעברה הוא מחץ את יצחק הרצוג 55-19. גבאי עם תוצאה משופרת בהרבה. מול גבי אשכנזי מנצח נתניהו 46-29, לעומת ניצחון דומה בשנה שעברה (44-27), את כחלון מנצח השנה נתניהו 45-30, בעוד בשנה שעברה ניצח 44-23, גם כאן ניכרת ההשתפרות הברורה של שר האוצר. מול נפתלי בנט מנצח נתניהו 44-27, מול ניצחון 39-24 בשנה שעברה. 
 
עכשיו הגענו לדרמה הגדולה באמת: בשנה שעברה ניצח נתניהו את גדעון סער ניצחון דחוק: 38-33. השנה, בפעם הראשונה, מנצח סער את נתניהו בדו־קרב בתוצאה 40-38. התמיכה בנתניהו נותרה זהה, בעוד התמיכה בסער זינקה מ־33% ל־40%. רק אלוהים יודע מה עושה סער כדי להגיע למספרים האלה, ואולי באמת מדובר בהשגחה אלוקית, לאור התקרבותו לדת בשנים האחרונות, שמוסיפה לו מן הסתם תומכים מקרב חובשי הכיפה והחרדים.

יחד עם זאת, בפילוח אפשר להבחין בקלות ב"תופעת סער": בניגוד לכל שאר הפוליטיקאים בטבלה הזו, שר החינוך לשעבר הוא היחיד שמביא קהלים רחבים מכל האגפים: יש לו תמיכה בימין, במרכז ובשמאל. תל־אביבים לצד חרדים.

כל זה, כשהוא כבר שלוש שנים מחוץ למערכת הפוליטית. חידה. שביעות רצון: נתניהו עם מדד שלילי 57-39 לטובת הלא מרוצים, אבל בקו שיפור משנה שעברה (59-33). אביגדור ליברמן 52-37 לשלילה, ואילו שר האוצר כחלון עם מדד שלילי אף הוא, 51-41, אבל חיובי בהרבה מהמדד של נתניהו וליברמן. בדרך כלל, שר האוצר מקבל ציון הרבה פחות טוב משר הביטחון וראש הממשלה. לא כחלון. 
 
בנט מקבל ציון מפתיע, 47-45 לטובתו, בעוד מירי רגב עם ציון שלילי (47-44), המזכיר מאוד את מצבה בשנה שעברה. איילת שקד היא שוב חביבת הקהל עם 53% מרוצים ורק 33% לא מרוצים. הסיפור של שקד מוזר. דעותיה ממוקמות ימינה חזק מדעותיהם של רוב ניכר של הישראלים, ובכל זאת כמעט כולם מחבבים אותה, או לפחות לא מסוגלים לתעב אותה.
 
סיפור השחיתות סוחט אף הוא פרדוקס ישראלי מובנה: 54% מהישראלים מאמינים שהתנהלות נתניהו נגועה בשחיתות, רק 34% מאמינים שלא. אז איך תסבירו את העובדה שבאותה נשימה 48% מהישראלים סבורים שמאחורי חקירות נתניהו יש מניעים פוליטיים ורק 34% סבורים שלא? כך או אחרת, נתניהו צריך להיות מודאג מאוד מהעובדה שיש רוב ענק של 20% בציבור המאמינים שהוא נגוע בשחיתות.
 
מנדטים: המצב סטטי יחסית לסקרים האחרונים, אבל הפוך מהסקר המקביל בשנה שעברה. אז הובילה יש עתיד עם 27 והליכוד עם 22, היום לליכוד 29 וללפיד 21. אבי גבאי יציב על 16, מספר גבוה בהרבה ממה שהיה לעבודה בשנה שעברה, ונמוך בהרבה ממה שהוא היה רוצה שיהיה לה.