1. החלטת הקבינט שלא לנהל מו"מ עם הרשות הפלסטינית עד שחמאס יפרוק את נשקו היא החלטה פוליטית של ממשלה בהישרדות, שאיננה משרתת את האינטרסים הביטחוניים־אסטרטגיים של ישראל. היא נועדה להחליש עוד יותר את אבו מאזן, לחמוק מהמו"מ שהוא מנסה לקדם יחד עם וושינגטון וקהיר, ובעיקר לשמור על שלמות הקואליציה ועל בסיס התמיכה של הימין הקיצוני בבנימין נתניהו.



ישראל צריכה להיות חכמה ולא רק צודקת אל מול ההסכם בין הרשות לבין חמאס. הממשלה הייתה צריכה לברך על ההסכם ולהצהיר כי היא מקווה שהרשות תשוב לשלוט ברצועה וכי היא מצפה להפסקת הפיגועים ולהכרה - בסוף יש הרי גם אינטרס ישראלי, שיקולי ביטחון, מדינאות, הסברה ואחריות. לא הכל כאן הוא קרב האיתנים בין נתניהו לבנט על תמיכת הימין. האחרון ממילא כבר נחוש להתמודד מול נתניהו, גם אם ראש הממשלה יחליט לספח את כל יהודה ושומרון לישראל.



אבו מאזן והנייה. הממשלה הייתה צריכה לברך על הפיוס. צילום: רויטרס
אבו מאזן והנייה. הממשלה הייתה צריכה לברך על הפיוס. צילום: רויטרס



אני בספק אם ממשלת ישראל תוכל לכבד בפועל את החלטת הקבינט שלה. המציאות ושיקולי הביטחון יכריעו גם כאן. הסכנה היא אחת: שהפלסטינים הם אלה שיקרעו הפעם את המסיכה מעל פרצופו של נתניהו כסרבן מו"מ, סרבן שלום וכמי שמהתל בממשל האמריקאי, במצרים ובירדנים, בפלסטינים ובכולנו. הבעיה הפלסטינית כאן טבועה בים של כיבוש ותסכול. היא לא תיעלם לשום מקום, היא רק תתפח ותתעצם. הבעיה הזאת היא שלנו ולא של אף אחד אחר, והאחריות לפתרונה מוטלת על ממשלת ישראל, זו או אחרת, שתבוא מתישהו אחריה.



ישראל תמיד ובכל מצב צריכה להיות זו שתיתפס כחותרת לשלום, מחפשת כל נתיב אליו, תרה אחר פרטנר שיכול לספק את הסחורה ורק מחכה שיגיע. אבל, נתניהו בהישרדות ולכן אימץ את משנתו של מקיאוולי למנהיג השורד: "מנה לך אויב ופרנס את איבתו". במקרה שלנו זה יכול להיות הפלסטינים, התקשורת, המשטרה, איראן ועוד. זה ממש לא חשוב.



2. לישראל, שפועלת באופן חופשי כמעט באמצעות צה"ל בשטח סוריה, יש חמישה אינטרסים ברורים: מניעת התבססות צבאית איראנית בסוריה, מניעת מעבר נשק אסטרטגי מסוריה לחיזבאללה בלבנון, מניעת זליגת מלחמת האזרחים אל רמת הגולן, שמירה על חופש הטיסה ואיסוף המודיעין ומניעת טעויות ותקלות עם הצבא הרוסי בסוריה.



תקיפת סוללת טילי הקרקע־אוויר השבוע בסוריה בתגובה לשיגור טיל לעבר מטוס ישראלי, הייתה חריגה מסוגה. היא נועדה לשרת את הערך של "השבת אש אל מקורות הירי", להבהיר את הצורך שלנו בחופש טיסה ולשדר מסר ברור לשר ההגנה הרוסי, ששהה באותה עת בתל אביב, שלא יהיה "חלל ריק" בסוריה. ישראל כמובן צריכה לשמור על האינטרסים הביטחוניים שלה, אבל צריכה לעשות זאת באופן מושכל, בזהירות ובעיקר בצניעות. אסור שסוריה תהפוך להיות "מגרש המשחקים" של חיל האוויר וצה"ל - זה עלול לעלות לנו ביוקר.



ישראל שמרה במשך שנים על כוח הרתעה חזק מול סוריה, והוא עודנו קיים ומשתלב גם בפגיעה ביכולות הצבא הסורי, בהרס המדינה ובחוסר המוטיבציה הסורית להיגרר ללחימה בזירה נוספת (כרגע). אבל יום אחד, וזה עשוי להיות בקרוב, כשבשאר אסד יסכם את ניצחונו על מורדיו, הוא עלול להתפנות לסגור חשבון עם ישראל. זה יכול להיות לאורך הגבול, דרך לבנון או ירדן או מעבר לים. זה יכול להיות לבד או עם האיראנים וחיזבאללה. בקרוב מאוד, כשניפרד כאן מהמונח שכה הורגלנו אליו, "על פי פרסומים זרים", המוטיבציה הסורית לסגור חשבונות תהיה גבוהה יותר.



לכן ישראל צריכה להיות זהירה, לעשות מה שחייבים, להימנע ממה שלא חייבים, ובעיקר לשכנע את הפוליטיקאים שלא חייבים להוציא הודעה לאומה לאחר כל תקיפה. אנחנו חזקים גם בלי ההודעות הללו של ראש הממשלה או אחרים.



3. כבר כמה חודשים שבלשכת ראש הממשלה מחברים את המפכ"ל רוני אלשיך לנפתלי בנט ולשורש ב.ג.ד. האמת היא שלאדם כמו אלשיך, שבא מצמרת השב"כ, יש קושי בסיסי ומנטלי בחקירת ראש ממשלה, שהיה מפקדו הישיר במשך שנים וגם מינה אותו לתפקיד - אבל כנראה הראיות והצורך להגן על החוקרים ועל ערך השוויון בפני החוק, גוברים על הסנטימנטים. זו הסיבה שבגינה, לאחר שנחשף לחומר החקירות, הודיע אלשיך לנתניהו, ובהמשך לציבור, כי הוא אינו רואה עצמו מועמד לראש השב"כ הבא.



אלשיך. רה"מ רצה לסגור איתו חשבון. צילום: פלאש 90
אלשיך. רה"מ רצה לסגור איתו חשבון. צילום: פלאש 90



כניסתו של אלשיך לתפקיד לוותה בחריקות תקשורתיות ובהתנגדות של פורום המפכ"לים והניצבים לשעבר, שהשבוע שיגרו לו מכתב תמיכה ולנתניהו "מכתב נזיפה". ההתנפלות של נתניהו על המפכ"ל והחוקרים באמצעות היועץ האסטרטגי ליאור חורב נקראת בעגה המקצועית "מלחמה באמצעות שליח".



ההתנפלות הזו הזכירה לי את האנשים בצבא או במשרד הביטחון שרצו לסגור איתי חשבון והתנכלו לנהג שלי בחניה או לרל"ש שלי בחדר האוכל. כשמדובר בראש הממשלה, זה נורא. אם אתה רוצה - תקוף את המפכ"ל פומבית. אם הוא העסיק יועץ במיליונים ללא מכרז כפי שאתה טוען - פנה בתלונה למשטרה או למבקר המדינה. אם אין לך זמן - שלח את ח"כ ביטן או את ח"כ אמסלם. עד אז, ההפך הוא הנכון - המפכ"ל הוא שיכול להתלונן על נתניהו בגין העלבת עובד ציבור או על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, כי בסוף - חוק הוא חוק.



4. האמת היא שבינתיים אין הדלפות דרמטיות מחקירת נתניהו, וזעקתו מעידה על חשש ועל חרדה מהלא נודע. גם הוא וגם אנחנו לא יודעים מה מסרו לן בלווטניק וארנון מילצ'ן בעדותם, גם הוא וגם אנחנו לא יודעים מה כוללת עדותו של עד המדינה ארי הרו, וכן הלאה. האמת היא שבתקופתם של אלשיך ואביחי מנדלבליט, כמות ההדלפות פחתה באופן דרמטי.



איך אני יודע? יצא לי להיחקר במשטרה ביחד עם הרמטכ"ל, עם מנדלבליט ואחרים במשך תקופה ארוכה. שום דבר לא נשמר בסוף, כל כניסה ויציאה מיאח"ה וכמעט כל משפט שנאמר, כולל דברים לא נכונים או מסולפים. לכן אני יודע להשוות כמו כתבי המשטרה עצמם. זה לא שאין עוד מה לשפר - אבל השינוי דרמטי.



קצפו של נתניהו יצא על הידיעה של משה נוסבאום, שלפיה אחרי החגים תחל חקירת רה"מ, לאחר שנגבו עדויות בפרשת 1000. זו הדלפה? זו עילה


למלחמה? יש לזה מטרה אחת בלבד - לקעקע את אמינות המשטרה, לכרסם באמון הציבור בה ולהעמיד מולה את הציבור בבוא היום. אחריה יבואו הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה.



5. עמיתי לעיתון, עו"ד יחיאל גוטמן, ופרופ' דן קורן, הצליחו לרכז בספרם "ממשלות ישראל לדורותיהן - החלטות חכמות והחלטות מטופשות" (הוצאת ידיעות ספרים) את אותן עשרות החלטות ממשלה גורליות ולדון במידת תבונתן או חוסר תבונתן בראי הזמן. מדובר בספר מרתק לא רק לסטודנטים למדעי המדינה, אלא לציבור הכללי שירצה להציץ אל תהליך קבלת ההחלטות, אל האינטרסים ומנופי ההשפעה שכמעט אינם משתנים מממשלה לממשלה. העניין הוא שקשה לבחון בראי הזמן את ההחלטות שהממשלה לא קיבלה ולאמוד את מידת הנזק שנגרם מכך.



בכלל, ככל שלמדתי, ממשלות ישראל לדורותיהן נוטות לקבל החלטות קרדינליות רק כשאקדח טעון מוצמד לרקתן (מלחמה, שלום, לחץ בינלאומי, לחץ ציבורי וכו'). כל יתר ההחלטות הן יוזמת המשרדים, וחלק גדול מהן איננו מיושם כלל.



ישנן החלטות ממשלה, למשל ההחלטות על היציאה למלחמת ששת הימים, שחרור החטופים באנטבה או תקיפת הכור הגרעיני בסוריה או בעיראק, שעל פי המתודה שקבעו גוטמן וקורן - יכלו להיות החלטות מעולות או לחלופין באותה המידה מטופשות. תלוי אם זה מצליח או לא, אם ישנה הסתבכות או ביצוע נקי, כפסע בין צל"ש לטר"ש.



הספר "ממשלות ישראל לדורותיהן - החלטות חכמות והחלטות מטופשות" מתבקש ומעניין, אין בו יומרה ולא ניסיון לטייב את תהליך קבלת ההחלטות, אלא לבחון אותן על ציר הזמן. מעניין יהיה בעתיד לבחון החלטות נוספות שהתקבלו בעידן פייסבוק וטוויטר - ואני מבטיח שזה יהיה מרתק.


שבת שלום.



[email protected]