זעקות ה"בוגד" לעברו של יצחק רבין והעצרות ההמוניות והמתלהמות נגדו לא החלו אחרי לחיצת היד שלו עם יאסר ערפאת במדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993 והחתימה על הסכם אוסלו. לא רבים זוכרים זאת כיום, אבל הוא כבר היה בסרט האימים הזה בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, כשהחליף את גולדה מאיר אחרי מלחמת יום כיפור. רבין החל אז את המהלך שהבשיל בתום אותו עשור להסכם שלום עם מצרים, אלא שהוא לא זכה על כך ולו לקורטוב של אשראי או לשורה בדף הקרדיטים של ההיסטוריה.
יתרה מכך: דווקא מנחם בגין, האופוזיציונר הגדול שמירר את חייו והתסיס נגדו את הציבור כשנסוג כמה קילומטרים בסיני במסגרת הסדר הביניים שנחתם ב־1975, היה זה שהחזיר לאנואר סאדאת את חצי האי עד גרגר החול האחרון. מנהיגי הליכוד, שזנחו את ססמתם הידועה משכבר הימים "אף שעל", גרפו תהילת עולם והותירו לרבין רק את האבק במרתפי הארכיון ובתהומות השכחה.
מלכוד 22
22 שנה אחרי הרצח, לא יקרה כלום אם גם בשמאל וגם בימין, שמתעקשים להמשיך להתחפר בעמדותיהם המבוצרות, ישלימו עם כך שבראייה היסטורית שניהם צדקו, גם רבין וגם נתניהו. רבין - בכך שאכן לא היה מנוס מלנסות את אופציית המו"מ עם ערפאת, ולו רק כדי שנוכל להגיד לעצמנו ששברנו כל מחסום פסיכולוגי כדי לסיים את הסכסוך. ונתניהו - בכך שאזהרותיו ותחזיותיו הקודרות התממשו למרבה הצער. אוסלו אכן התברר כניסוי כושל שלא הביא שלום ורק הגביר את שפיכות הדמים בין שני העמים.
22 שנים אחרי, בהחלט הגיע הזמן להניח בצד את הקיבעון הנדוש ואת הזעם הקדוש ולהשתחרר ממלכוד 22 של השיח הפוליטי השטוח והחד־ממדי כאן: אפשר לצפות מהשמאל שיתגעגע לרבין מבלי לשמור טינה לנתניהו, אפשר לצפות מהימין שיתמוך בנתניהו מבלי להשמיץ את זכרו של רבין. אשרי המאמין.