השבוע פגשתי מכרה נוספת שעברה את התהליך. היא נראית נהדר, ממש קורנת. אין ספק שעבר עליה משהו חיובי. בשנים האחרונות לא מעט נשים סביבי, חזקות, יפות, משכילות, עוברות את התהליך הזה. המטרה שלו היא לשפר אותן, להשביח אותן. להפוך אותן ליותר חזקות ומועצמות ממה שהן היו. הטכניקה? לא ריטריט בהודו ולא סדנת “הסוד”, אלא ניסור האיברים הפנימיים שלהן על מנת לצמצם את הנוכחות הפיזית שלהן בעולם.
בשנים האחרונות נדמה שניתוחים לקיצור קיבה על שלל נגזרותיהם, כולל טבעת, שרוול וכדומה (האמת היא שאני לא לגמרי יודעת מה כבר לא בשימוש ומה ההליך הכי חדיש ומתקדם, סלחו לי), הפכו לפרוצדורה קוסמטית כמעט סתמית. אני אמנע מהתפלפלות אופיינית ופשוט אגיע אל הנקודה: אני אישית חושבת שכל ז’אנר הניתוחים הבריאטריים הוא פשע - נגד אנשים שמנים ואנשים שמנמנים, שגם הם כבר מנותבים אל אותו הניתוח. אני לא אדם צבוע או צדקן, וכאחת שהקדישה את הקריירה שלה לנושאים שברומה של אסתטיקה, אני כמובן לא אטיף ואתנגד למעורבות כירורגית בגופו של אדם על פי בחירתו. אבל אני שמה קו אדום מאוד ברור בין זריקות בוטוקס או ניתוחי חזה ואף לבין התעסקות באיברים פנימיים כמו קיבה. ואם אתם לא מבינים את ההבדל, זו בעיה שלכם.
אבל לצערי, מהר מאוד הבנתי שברגע שזו הבעיה שלכם, איכשהו היא הופכת גם לבעיה שלי, ואני אפילו לא זוכרת מתי חתמתי על הטופס שאישר את זה. ואני אסביר: לא מעט אנשים הרשו לעצמם להציע לי לעבור את ההליך. אני מדברת איתכם על אבא שלי, אבל גם על השומר בכניסה לבניין המשרדים שלי, על קולגה לעבודה, על נהג מונית ועל יתר האנשים שכל קשר בינם לבין החיים האישיים שלי פשוט לא קיים. המשותף להם? אין להם שום ספק שלבוא לאדם ולהציע לו לנסר את איבריו הפנימיים כדי שהוא יעבור להם יותר פוטוגני בעין - זה לא בעייתי. הקלות הבלתי נסבלת, האגביות, שבה אנשים מרשים לעצמם להשליך אותי ושכמותי אל שולחן המנתחים, משל היינו פיסת בשר דוממת ולא אדם נושם וחי, היא באמת מופלאה. בעצם, מבחילה היא המילה המדויקת ביותר.
***
ועכשיו, אני חייבת להתוודות: לפני כמה שנים, כשהטרנד הפך לצונאמי שגרף לא מעט מהנשים העסיסיות שאני מכירה, שקלתי לעשות אותו בעצמי. אבל החלטתי שאני מתנה אותו במבחן הבא: אחת הנשים שהכרתי בדיוק תכננה לעבור ניתוח שרוול, והחלטתי שאם היא תעבור את הניתוח ותצא ממנו מאושרת ועם חיים חדשים וורודים - אני הולכת על זה. נכון, מדובר בהטלת קובייה מעט משונה כשזה נוגע לניתוח כל כך משמעותי, ועדיין, משהו בי החליט שכך אקבל את התשובה שאני מחפשת. אותה מכרה כמעט מתה אחרי אותו ניתוח “פשוט” וטרנדי. היא הייתה מאושפזת כמה חודשים ויצאה ממנו בשן ועין. אגב, היא השילה מספר מועט של קילוגרמים והעלתה אותם מהר בחזרה.
אל תבינו אותי לא נכון: אם את או אתה שוקלים 500 קילוגרמים ומה שמבדיל ביניכם לבין חיים תחת אבן של מצבה הוא אחד הניתוחים אלו - אני האחרונה שתנסה לעצור בעדכם. הבעיה היא שמבין כל הנשים והגברים שזכיתי להכיר וזכו לטיפולו המסור של סכין המנתחים הבריאטרי, מעטים אלו שאף עברו את משקל 150 הקילוגרמים. לא מעט מהם, ובהם כמה נשים שאני מכירה באופן אישי, נשלחו בידי הרופא להשמין כדי שייכנסו לקטגוריה של הניתוח (!), וחלק רימו את הרופאים והגיעו לשקילות עם אבנים ושאר חפצים בכיסיהם (אני לא צוחקת). בכל אופן, קשה שלא לשים לב שקו גבול מאוד ציני, ואף פלילי למדי, נחצה בכל הנוגע לניתוחים האלו, ושלל אנשים שיכולים לחיות עם משקלם הנוכחי או במידת הצורך, ובעיקר על פי רצונם האישי, לנסות להסיר מעט ממשקלם באמצעות תזונה מתונה וכושר, נשלחים כבהינף יד אל שולחן הניתוחים.
אל תטעו: בניגוד למה שמספרים לכם מרבית המנותחים שמתוודים באושר ובעונג ברשתות החברתיות על כמה הם מרוצים ממשקלם החדש, התמונה שמאחורי הקלעים ורודה פחות. הקושי לעכל, ההכרח להימנע ממזונות ומשקאות מסוימים, הקשיים בבליעה ושאר רעות חולות שמלוות לא מעט מהמחלימים - הופכים, על פי דעתי הלא מלומדת, את ההחלמה והחיים שאחרי ניתוח מסוג זה לסוג חדש ומחוכם במיוחד של הפרעת אכילה. ואני, אם כבר להתמודד עם הפרעות אכילה, מעדיפה כאלו שלא כרוכות בהתערבות כירורגית באיברים הפנימיים שלי.
ולסיכום, לפני שאתם ממהרים לשלוח אותי לסכין המנתחים, תשלחו את הבורות והשמנופוביה שלכם לשולחן הניתוחים. סגור?