ההתרחשויות האחרונות במזרח התיכון העלו לדיון מחודש את שאלת הברית שישראל יכולה לכרות עם מדינות ערב הסוניות המתונות באזור, על מנת לקדם מהלכים בעלי אינטרסים משותפים ולחזק את חזית הלחימה מול גורמים אסלאמיים קיצוניים. סוגיית הברית הזו נדונה בעבר כמה פעמים, והיא טומנת בחובה יתרונות וחסרונות שחשוב להכירם. אחת הבעיות המרכזיות היא הניסיון להבין מיהן המדינות שיכולות להיחשב רלוונטיות לעניין ברית כזו. שאלה נוספת שעולה היא מה תוחלתה של ברית כזו ומה מידת יציבותה. והשאלה החשובה מכל היא: האם באמת אפשר לכונן ברית עם מדינות מוסלמיות לצורך לחימה במדינות מוסלמיות אחריות?
מלחמת איראן־עיראק העלתה לתודעה את חומרת האיבה ועוצמת השנאה שבין הסונה והשיעה באסלאם של המזרח התיכון. עליית דאעש וכיבושיו בתחומי עיראק וסוריה ומלחמתה של איראן בארגון זה העלו מחדש על הפרק את עוצמת הסכסוך בן אלפי השנים המתקיים בין שתי העדות הגדולות באסלאם.
הסכסוך הזה מתבטא גם כמלחמות טריטוריאליות, אם על ידי ניסיונות של עיראק השיעית ברובה להשתלט על מדינות המפרץ הסוניות, ואם בניסיונות ההתפשטות של איראן השיעית לעבר לבנון, תימן, סוריה ואזורים נוספים במזרח התיכון. אך לא פחות חשוב מכך הוא מאבק האיתנים המתנהל לכאורה מאחורי הקלעים בין שתי המעצמות האזוריות, איראן השיעית וטורקיה הסונית, על הובלת העולם המוסלמי וקביעת הח'ליפות שתפרוש את חסותה המוסלמית על פני כל המזרח התיכון, אם וכאשר יתממש חזון אחרית הימים של השתלטות האסלאם על האזור.
בתוך המרק הרותח הזה נוצרו במהלך השנים חיבורים מדיניים, צבאיים ועסקיים לא צפויים. כך למשל נחתם הסכם השלום של ישראל עם מצרים ובהמשך גם עם ירדן. כך גם, על פי דיווחים, התפתחו קשרים ענפים ובלתי רשמיים של ישראל והתעשיות השונות שבה עם מדינות המפרץ הסוניות, קשרים המתקיימים עד היום. כך גם התרחש בתהליך שבו שינתה סעודיה את עמדתה המדינית והחליטה להכיר במדינת ישראל אגב הובלת מהלך מדיני שיביא לפתרון הסכסוך באזור ולהכרה ערבית כוללת בישראל.
ההתרחשויות של השנים האחרונות רק חיזקו את הבידול והפילוג שמתחולל באסלאם. דאעש הסוני כבש אזורים שלמים בתמיכת טורקיה בתחילת דרכו; איראן השיעית וזרועה הארוכה בלבנון - חיזבאללה - נלחמות בדאעש ומסייעות לסוריה הסונית; איראן גם מפעילה מיליציות שיעיות בתימן, שנגדן נלחמות מיליציות סוניות בתמיכת סעודיה; המדינות הסוניות המתונות, בהן מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ מובילות מהלכים מדיניים להחרמת איראן וקטאר, התומכת אף היא בטרור האסלאמי הקיצוני. ובין כל אלו נמצאת גם ישראל.
ישראל היא שחקנית מפתח באזור ללא ספק. היא המדינה החזקה ביותר מבחינת כוח צבאי ועם זאת מהווה בן חורג בחבר העמים המזרח תיכוני הערבי, בהיותה מדינת היהודים. מנגד, לישראל אינטרסים משותפים עם רוב המדינות הסוניות המתונות, בהם מיגור הטרור המוסלמי הקיצוני, קידום כלכלת האזור ורווחת תושבי המדינות ובעיקר מניעת מלחמה. בתהליך הזה נרקמים הקשרים שמבוססים בראש ובראשונה על אינטרסים עסקיים וכלכליים אולם צופנים בחובם גם אינטרסים של שקט מדיני ושדרוג הכלכלות במדינות השונות.
מכאן נובעת חשיבות הפיוס של ישראל עם טורקיה, למרות המשך התבטאויותיו הקיצוניות של מנהיגה, מכאן נובעים הקשרים החסויים שעל פי דיווחים מתקיימים עם בית המלוכה בסעודיה, מכאן גם נובע הקשר החזק עם הממשל במצרים, המהווה גורם מוביל ומתווך לאורך השנים בין ישראל לרשות הפלסטינית ולחמאס, וכך גם קשרי העבודה הביטחוניים הטובים עם הירדנים, אשר תרמו רבות לאורך השנים לשני הצדדים.
ישראל לא ממש ניצלה עד כה את ההזדמנויות שנקרו בדרכה ליצירת בריתות כאלו. ברית כזו הייתה יכולה להביא למשל לפגיעה קריטית בחמאס ברצועת עזה ולהיעלמותו מהזירה כגורם שולט, אולם זה לא קרה; ברית כזו יכולה הייתה לקדם הסדרים מדיניים, אולם גם זה לא קרה; ובעיקר הייתה יכולה ברית כזו לקדם את כלכלת ישראל. אבל לברית כזו יש גם חסרונות. המרכזי בהם נובע מהעובדה שברוב מדינות המזרח התיכון חסרה יציבות שלטונית לאורך השנים. ראשי מדינות נופלים, שלטונות מתחלפים וארגונים בלתי מדינתיים תופסים אחריות ופיקוד.
במצב כזה גם שלטונות קיימים משנים עמדות בהתאם לצורכיהן המדיניים והצבאיים של אותן מדינות. כך למשל הברית המצרית־סעודית שהתקיימה בעבר אינה קיימת עוד לאחר הלחימה בסוריה. הירדנים יושבים על הגדר ולא תומכים בשום צד מחשש שייפגעו; סוריה, לבנון, עיראק ותימן הן ממילא מדינות ללא שלטון המסוגל לקבל החלטות; וכך נוצר מצב שבריתות שהיו קיימות רק אתמול כבר אינן קיימות כיום.
אם תרצו, כאן טמונות התשובות לשאלות שנשאלו בתחילת המאמר. הנה כי כן ברור שתוקפן של בריתות מסוג זה ובעיקר כאלה שישראל תהיה מעורבת בהן, הוא מוגבל מאוד: מי שחבר היום הופך אויב מחר, ולהפך. גם בעל הבית במזרח התיכון התחלף ככל הנראה. ארה"ב פינתה את מקומה באדיבותו של ממשל אובמה לרוסיה, וכיום מביטות המדינות הערביות הסוניות בעיקר לכיוון הקרמלין.
המסקנה המתבקשת היא שעל ישראל להמשיך ליזום ולתחזק בריתות של הסכמות כלכליות, עסקיות ואף צבאיות עם ציר המדינות הסוניות המתונות במזרח התיכון ובמפרץ. לחבק את מי שרוצה חיבוק על בסיס אינטרסים משותפים, ולהביא בחשבון כי לאחר שהסונים יסיימו את מלחמתם בשיעים, הם עשויים להביט מסביב ולגלות שישראל עדיין תקועה להם באמצע המזרח התיכון.