כשמצרפים אותך לקבוצת וואטסאפ, זה משול לחטיפה. לפתע, בלי התרעה מוקדמת וללא כל הסכמה, הנך שבוי, מוצמד לעשרות אנשים, חלקם זרים גמורים, למען מטרה משותפת שלא בחרת בה. וכך, יש מאין אתה הופך לחלק מחינגה שמתהדרת בשם: "מסיבת רווקים לשלומי התותח", המעוטרת בתמונה של אותו שלומי, שמעולם לא הכרת, כשהוא כורך את ידו סביב נמר הודי מסטול.
כשמאורע כזה מתרחש, אני מזנק בזריזות החוצה מהקבוצה וחוסם את איש הקשר כדי שלא ישיבני לאותה חברותא בלתי רצויה. בעבר עמדה דילמה: האם לצאת או לא, שמא חלילה ייעלבו. התקשחתי. היום מותירים מכרים בלתי רצויים מאחור בלי גרם של התלבטות.
גם ככה אני טובע בין הררי הודעות: ישנה קבוצת התחקירנים של התוכנית שאותה אני מגיש; העורכים; הדוגמים והמפיקים; חונטת החברים מהכדורגל; החברים מהעבודה; עיתונאים שומרי מסורת; ועד הבית; בני הדודים מאמריקה; האחיות; והקבוצה שפתחנו בימי מחלתו של אבי, שאותה איני מעז למחוק.
בשבוע שעבר התגנבה קבוצה נוספת לחיי. עם הפצעתה הראשונית התמלאתי חמה. "עוד אחת! יימח שמו של היזם!", הפטרתי.
אחרי בדיקה מהירה התברר שהחברים מבית הספר היסודי החליטו לחזור לקשר וצירפו אותי. כנראה מין דבר שמתרחש במסגרת משבר גיל ה־40 פלוס. בהתחלה זה היה נחמד. העלו תמונות מפעם ושלחו ד"ש. דאחקה לא מזיקה. אבל אחד מאיתנו, שניחן בעודף מרץ מרשים, תפס יוזמה והגדיל בעקביות את מספר השותפים. קמתי בבוקר ונחרדתי לגלות מאות הודעות. א', חברי הקרוב זה 30 שנה שהיה איתי באותה מסגרת חינוכית, עלה לטורים גבוהים ובהודעה פרטית ציין בפני: "מה הם חופרים?". "צא מהקבוצה", השבתי לו. "לא נעים לי", הבהיר.
בעודי מהרהר באפשרות הפרישה שהצעתי, נפתחה קבוצה נוספת שהורכבה, לפי התרשמותי הראשונית, מהמקובלים מהיסודי. למרבה הפלא הוזמנתי אליה למרות שלמיטב זיכרוני לא נהניתי אז מאהדת יתר. להפך, הימים ההם היו די עכורים: הייתי קטן פיזית, עצבני ועמוס עוויתות. כל אלו הפכו אותי ליעד לכאפות ולאחרון שנבחר בכדורגל. ייתכן שהשנים והעובדה שאני מופיע בטלוויזיה שדרגו את מעמדי. א' שצורף גם הוא ליחידה הפריבילגית המשיך להתלונן והסביר לי על סף הקריז שהקשקושים לא דעכו.
פתאום הרעל שהטמין בנפשי התפרץ ויצאתי בהפגנתיות משתי הקבוצות. שכחתי מהעניין מהר מאוד ושבתי כמו רוב אנשי הטלוויזיה בישראל בתקופה הזו למרוץ הסיזיפי שהפיצול הערוצי הביא עלינו. בתום יומיים של שקט א' הודיע לי: "יש פגישת מחזור בבית של ר'".
"לא בשבילי. מוותר", השבתי. "אתה חייב". "תגיד", נזפתי, "אכלת את הקרקפת ועכשיו אתה מתהפך?". "חייבים", השיב. "לא נראה לי", סיימתי את הדיון.
היות שהיה לי די רע בזמנו, לא מצאתי סיבה להשתתף בערב נוסטלגי שבעיקר יכול לעשות לי בלגן בנשמה. אבל אחרי א', שלושה חברים נוספים שעמם אני עדיין בקשר, שלחו לי קריאה שאגיע, ולאט־לאט נימי המצפון והרגשי התחילו להתעורר. בערב הנבחר, כמה שעות לפני הפגישה המדוברת, עבדתי בקדחתנות על מספר כתבות באולפני הרצליה.
"אתה בא? ניסע יחד", בירר א'. השבתי שכן. קבענו שלפני האירוע נעצור לאכול משהו. התיישבנו במזללת המבורגרים והזמנו בשר ובירה. כדי לדחות את המחשבה על המפגש הקרב בלבלתי לו במוח ברצף על כל משברי העבודה שלי. 40 דקות אקספרס פוצצתי לו את השכל. סיימנו ונסענו לכנס המאולתר. באוטו הוצפתי במחשבות כעוסות: כמה נאבקתי כדי להיות אחד מהחבר'ה, לקבל הכרה ולא להיות מוקצה, ונכשלתי פעם אחר פעם. איזו טעות ללכת. מי בכלל רוצה להיזכר בדחייה, בבדידות ובתסכול. הגענו ונכנסנו. הבירה ששתינו הרגיעה אותי מעט. לפני שאמרתי שלום ראשון מזגתי לעצמי מנת אלכוהול נוספת והגונה. וודקה בכמות שיכולה לייצב עצבי פיל ממוצע שטפה את גרוני. למרבה ההפתעה, רוב החברים די שמחו לראות אותי. היו שממש התרגשו: ידעו במה אני עובד ושלטו בפרטי חיי.
מהר מאוד נסחפתי בשיחות על העבר וגיליתי מחדש רבדים חבויים ונעימים מפעם. נזכרתי שהיו כאלה: רגעי חברות מרגשים, מעשי קונדס שעוללנו למורים מתוסכלים ואפילו מי שהייתה החברה הראשונה שלי בחיי סיפרה בחיוך על נשיקות גנובות שהמתקנו. בסוף הערב ישבנו כולם נינוחים וקרובים. תחושה שיש קשר עמוק בינינו הציפה את החושים. זו המציאות אם נרצה ואם לאו. בדרך הביתה הרגשתי אפילו טוב לגבי שנות הילדות שחלפו. מעט יותר מפויס עם עצמי.
למוחרת בבוקר שלחתי הודעה ל–א', "נדמה לי שהיה די כיף". "היה אדיר", השיב ושלח תמונה משותפת של חבורה של גברים ונשים בני יותר מ־40 עומדים זה לצד זה מבוסמים ומרוצים.