החתונה של אמילי

 "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת"

הקהל הרב התפצל לשני צדדים, כמו בקריעת ים סוף. אלה הולכים לצד שמאל, אלה לימין, משאירים לי את השביל המכוסה בד סאטן לבן ריק לגמרי.

אני לובשת שמלה שחורה, עם עיטורי צמח מטפס על חזי ועל צווארי. פני מאופרות בהגזמה, ושערי לא זז ממקומו לאחר שעות במספרה.

עיני הנוכחים נעוצות בי ולבי הולם בחוזקה. אישה מבוגרת לוחשת בחביבות: "נו, מלכת הלילה, תתחילי". הדי־ג'יי משמיע מנגינה מרגשת, ואני מתחילה להתקדם. צעד ועוד צעד. הקהל מוחא כפיים, אני לא מישירה אליו מבט. בצעד השלישי אני מחליטה שלא להיות הראשונה שהולכת בשביל הזה וסוטה ימינה, אל מאחורי הקהל. אף אחד לא מבין, אבל כולם שותקים. במהירות אני מתייצבת ליד החופה הלבנה, המעוטרת בוורדים וחרציות, ועולה אליה בדרך האחורית. כשהקהל מבחין בי שוב, הוא שב למחוא כפיים.

אני מתחת לחופה, מעל כולם, יפה ומאופרת, נרגשת ומצפה, לוחשת במיקרופון: "ערב טוב". זו הפעם השלישית השנה שאני עומדת מתחת לחופה. על הראשונה סיפרתי - שתי נשים שהתחתנו וביקשו שאביא אותן בברית הנישואים. אחריהן זוג גברים שביקש ומובן שהסכמתי. בשתי החתונות סירבתי לגבות  תשלום, אף על פי שנדרשתי לימים של הכנות וכתיבה. השכר הרוחני היה גבוה יותר ואליו שאפתי.

הפעם התרגשתי הרבה יותר, עד כדי קוצר נשימה קל. הבטתי במוזמנים, הכרתי את רובם. ואיך לא אכיר? היו אלה בני משפחתי, קרובים ורחוקים, חברי ילדות, חברים שאספתי בדרך. וקרובים אלי, ממש יכולתי לשמוע את הנשימות שלהם, הורי מרגלית ויוסף. והם לבושים יפה. אמי בשמלת ערב ארוכה ומפוארת, מאופרת באלגנטיות שמסתירה את סדקי גילה, יפהפייה, עיניה אדומות ודומעות. אבי בחולצה מכופתרת ומגוהצת, לראשו כיפה לבנה שרכש במיוחד לכבוד המאורע. וגם עיניו דומעות. מדי פעם הוא שולף מפית קטנה מכיסו ומוחה את גילוי הרגש הסורר מבין עיניו. למרגלות החופה עומדים עוד זוג הורים, בני אותו גיל. גם הם מהודרים, יפים, מתרגשים.

אני לא מותחת עוד את האווירה ופותחת בטקס: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". כמה מילים על הזוג, אני מספרת את סיפור היכרותו היפה ומחייכת סוף־סוף אל הקהל. "והערב יינשאו, הערב יישבעו זו לזו לאהוב לנצח, אהבת חינם חזקה ויפה. שכן אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם".

מיד ייכנסו השתיים. ואנחנו, אלה האוהבים אותן, נביט בהן ונריע. הערב יבואו כאן, מתחת לחופה, לבושות בשמלות לבנות, המוכיחות כי את הצעד הראשון בחייהן המשותפים הן עושות ללא כתם, ללא רבב, בתקווה לבית חם, שאליו יחזרו אחרי כל גשם סוער. "אמילי וסימי, בואו אלינו".

אמילי וסימי, אחותי ובת הזוג שלה, נכנסות לאולם. חיוורות, מפוחדות, אוחזות זו בידה של זו. ימים ארוכים ערכנו חזרות לטקס, אבל עדיין ההתרגשות מנצחת.

זמרת צעירה, ליגל סלמון, מקבלת אותן בשיר אהבה ישן. האורחים מריעים כשהן צועדות אל החופה, סלולריים נשלפים לצילומים. שתי ילדות קטנות, לבושות בשמלות כלה זעירות, מפזרות עלים אדומים ולבנים. 

"וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?"

אחותי הקטנה צועדת לחופה עם אהובת לבה היפה. שתיהן מקבלות את כל האהבה שבעולם. מכל 300 המוזמנים, לא היה אחד שסירב להגיע בגלל דעה קדומה כזו או אחרת.

הזמרת שרה, ואמילי, למרות סלידתה מאירועים העוסקים בה, נראית מאושרת מתמיד. היא מניחה את הפחד בצד, עוצרת במרכז השביל הלבן, לוחשת כמה מילים לסימי, אהובתה, ונושקת לה על מצחה.

אני מנסה לא לבכות כדי לשדר לשתיים ביטחון. הבטחתי להן שזו תהיה חופה מצחיקה, קלילה ורומנטית. במקום, אני מוחאת כפיים, כמעט ללא שליטה.
והנה הן עולות אל החופה. ואף ששתי האמהות החליטו לתת לבנותיהן לחוות את המעמד לבד ולהמתין מתחתיה, הן לא מתאפקות, ובתירוץ של "שלא תמעדי עם השמלה", כל אחת נותנת יד לבתה בדרך לחופה.

"אמילי", אני קוראת באוזנה של אחותי, שוכחת שכולם צופים בנו. היא מביטה בי ודומעת. "את מתחתנת", אני לוחשת. היא מכווצת את כף ידה בכף ידי לרגע.

הן מקריאות זו לזו נדרי אהבה. הן מביטות זו בזו כאילו רק הן בעולם, שוכחות מהאירוע הגדול. אני שואלת כל אחת מהן: "האם את מתחייבת, כאן מתחת לחופה, להיות לאישה נאמנה, לעוגן, לכתף תומכת, לקיים בית טהור, לאהוב ללא תנאים, לדאוג לנצח לאושר?". הן עונות בחיוב, מחליפות טבעות, והנה אחותי, בת הזקונים של הורי, נשואה. שלא כמו שתי אחיותי הגדולות, היא נישאה לאישה. לבי קרוב יותר לשמחתה, שכן הייתי איתה כשהכריזה כנערה: "אני אוהבת בנות".

הקהל מצפה לשיא, כל כך רוצה לשמוח. כשאני מבקשת מהמוזמנים לספור איתי לאחור, מעשר, כדי לשתות לחיים עם הבנות ולהתחיל את המסיבה, הקירות רועדים. כשהגענו לאפס, אני, אמילי, סימי ואחותה של סימי, שנשאה בחיוך את הטבעות אל החופה, שותות צ'ייסר אחד, והדי־ג'יי משמיע שיר אהבה שמח.

רגע אחרי כן רץ הקהל אל החופה, מחבק את השתיים, ואני מנסה למצוא דרך מילוט. יד מחזיקה אותי. "מרסל". אני מסתובבת לאחור, זו אמילי. "תודה, מרסל, אני אוהבת אותך", היא לוחשת. אני מנשקת את ידה ובורחת, שלא תראה את הדמעות המתפרצות.

אני מבחינה באבי ואמי בין האורחים. כשאמילי רואה אותם, היא מחבקת את שניהם. ואף על פי שהתגרשו, יש שם חיבוק יפה ואמיתי של שלושתם. ובאותו הרגע אין שום ייאוש בעולם.

החגיגה נמשכה עד שלוש לפנות הבוקר. שתיתי יתר על המידה. טוב, הייתי צריכה להתמודד איכשהו עם ה"בקרוב אצלך".
בסיום, לפני עליית השחר, בנות הזוג האוהבות שכחו משמלותיהן הלבנות והתיישבו על מדרגות החופה. עייפות, יחפות. הן אחזו יד ביד וחיכו לנהג שייקח אותן אל ביתן, אל המיטה המוכרת.
"אני רעבה", לחשה סימי לאמילי.
"אולי נעצור לאכול איזו לאפה?", אמילי שלפה הצעה.
"כן? כדאי?", עיקמה סימי את פניה.
"לא בא לך?", שאלה אמילי.
"בא לי מאוד", חייכה סימי. השתיים נעמדו, נופפו לי לשלום ויצאו החוצה, אל החיים האמיתיים.
"אמילי נשואה!", אמרתי להורי, כשאני שיכורה. הם חייכו והובילו אותי למונית. באותו הרגע אהבתי את שניהם כמו שלא אהבתי מעולם. ואיזה ערב זה היה, ערב של פעם בחיים.

"הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת".