אין בעולם אכזבה כאכזבתו של גבר צעיר שלא בא על סיפוקו. אני לא מדבר על סיפוק מיני בהכרח, אף על פי שלמיניות יש כאן תפקיד עצום: מרצה חכם אמר לי פעם שאם ניקח את כל הגברים בגילים 15־55 ונסרס אותם, נכחיד בבת אחת יותר מ־90% ממעשי הפשע האלימים. "הבעיה", הוא הוסיף, "שביחד איתם נכחיד גם יותר מ־90% מהמוזיקה, הספרות, הציור, הפיסול והאדריכלות המונומנטלית. כי היצר הוא מקור היצירה, והוא מעביר אותם, כלומר אותנו, על דעתנו".
 
הוא כנראה צדק. לב שבור של גבר הוא כור אטומי קטן שמייצר אנרגיה גדולה, ולשמחתנו, לרוב גם חיובית: שירי האהבה הגדולים ביותר נכתבו על ידי גברים שבורי לב, הציורים היפים ביותר צוירו על ידי מי שביקשו להשיב אהבה נכזבת, וגם כאשר הביטויים לאכזבה הם בנאליים יותר, הרי שרבים מהם מועילים. אחד יתעל את האנרגיה שהתפרצה מאטום הלב שנבקע לעשיית חיל בעסקים, אחר יקדיש את חייו למחקר שימצא תרופה למחלה חשוכת מרפא, ויש גם מי שייקח חיים. אפילו חיים של ראש ממשלה.
 
יצחק רבין, למשל, היה אחד שאהבתו לחיים הטובים לא נכזבה מעולם. הוא גדל בחברה מגויסת, אפילו סגפנית, אבל מרגע שנחשף לחיים הטובים יותר, לא רק שהתאהב בהם, אלא בעיקר הבין שמדובר במשהו שחייבים להציע לדורות הבאים. כי עם כל הכבוד לנכונות למות בעד ארצנו שהיא (עדיין) חלק מהתפריט של כל ישראלי, רובנו נשארים בחיים ומצפים שהם יהיו טובים אלינו - בטח אחרי שתרמנו למיזם הציוני לפחות שלוש שנים שבהן צעירים ברחבי העולם עושים דברים כמו מוזיקה, סמים וזה את זה.
 

רבין הבין שחיים טובים לא ייתכנו כאן בלי פרגון עולמי: אפשר לקרוא לכולם אנטישמיים מפה ועד אוסלו, אבל עד כמה שנדחיק זאת, הרי שאין קיום לסטארט־אפ שנקרא "ישראל" ללא נכונות של העולם הנאור להמשיך להשקיע בו. רבין לא היה מה שמקובל לכנות "יפה נפש". להפך, הוא הבין שלפעמים צריך "לשבור להם את הידיים והרגליים" ורצוי "בלי בג"ץ ובלי בצלם". אבל הוא ידע שהעולם חייב להבין שכאשר אנחנו נדרשים לכך, אין זה מטעמים גזעניים אלא מתוך הצורך לשרוד בשכונה האלימה הזאת. תהליך השלום שלו לא היה רק משאת נפש, אלא בעיקר אמצעי לצמצום החיכוך עם הפלסטינים, קודם כל עבורנו. 
 
אני מניח שלו היה משקיף היום על ה"פיסניקים", שמקדשים את מה שבעיניהם נתפס כמורשתו, הוא היה סולד מהם לא פחות מאשר מהקנאים הדתיים שהסיתו נגדו. לא בכדי באחת מכרזות הבחירות שלו ב־1992 הייתה תמונתו בין המשפטים: "לא לקיצוניות הימין" ו"לא לקיצוניות השמאל". ססמה שלשני הצדדים נוח היום לשכוח ולהשכיח. זו לא הייתה טקטיקה אלקטורלית אלא דרך חיים. 


בניגוד לאקסיומה, הרצח לא עצר את תהליך השלום

 
בדיעבד התברר שתהליך אוסלו היה ניסוי שעלה בדם של חפים מפשע. רק שגם מלחמות הן כאלה, והגנרל הקשיש בהחלט סבר שאחרי שניסינו לא מעט מלחמות, צריך לנסות לפחות פעם אחת שלום. גם אם מקץ כמעט 25 שנים אפשר לקבוע שהניסוי ההוא נכשל, הרי שאפשר לקבוע שלו היינו לומדים בזמן מהצלחות צבאיות פנומנליות בנות 50, לא היינו אנוסים ללמוד לקח מכישלונות מדיניים בני 25.
 
ובחזרה אל היצר, הפעם אל יצר הרע. אז אולי לא ההסתה המכוערת נגד רבין היא שרצחה אותו, ועל ההדק לחץ גבר צעיר שתיעל את התסכול הרומנטי שלו מאהבה לשנאה. גברים עושים את זה לפעמים כשהם מתוסכלים נפשית ובעיקר מינית: הזכרנו מוזיקה וספרות, עסקים ורפואה, הנה אחד שייצרב לעד בזיכרון הקולקטיבי על דרך השלילה.  
 
בניגוד לאקסיומה השמאלנית, הרצח לא עצר את תהליך השלום. אהוד ברק לקח אותו עד לנקודה שבה התברר שאנחנו אולי חצויים בתוכנו, אבל דווקא הפלסטינים הם אלה שלא מסוגלים להיפרד מחלום פלסטין השלמה. בניגוד לעוד אקסיומה שמאלנית, יש מי שסבור שהרצח לא היה תוצאה של דין רודף או מוסר: שני אלה, משוקצים כשלעצמם, היו רצון לצבוע את המעשה השפל בצבעים פטריוטיים־הלכתיים, ממש כפי שעושה מחבל מתאבד.
 
מה היה קורה לרוצח (ולקורבנו) לו לא הייתה אהבתו נכזבת? ובכן, אפשר שביקום מקביל הייתה מתקיימת היום קבלת שבת שלקראתה הייתה סבתא מרגלית עורכת את השולחן בעוד הנכדים - לבנות צמה עבה ולבנים תלתלים - היו מחכים לסבא יגאל שישוב מבית הכנסת.
 
ובמשפחת רבין היו מציינים אזכרה לסבא־רבא יצחק, לא ברוב עם אלא בחיק המשפחה ובחיוך מתגעגע, כדרך שאנו נוהגים להזכיר את מי שחי חיים מלאים ונפטר בשיבה טובה. "כמעט בן 94", היו אומרים בקול רגע לפני שמישהו היה מוסיף, "אפילו בזה הוא ניצח את פרס", וכולם היו מתגלגלים מצחוק.