אני אחד מ-30 אלף חולי סוכרת סוג 1 בישראל, מדובר במחלה שאין לה ריפוי. היא פוגעת בכל רבדי האוכלוסייה ובכל הגילאים. בשנים האחרונות חלה עליה משמעותית במקרי אבחון סוכרת מסוג 1 בישראל ובעולם. מטופלים לא מאוזנים נמצאים בסכנה לסיבוכים שונים כולל ליקויי ראיה ועיוורון, פגיעה בכלי דם, קטיעת גפיים, התקפי לב, אי ספיקת כליות (עד צורך בדיאליזה), שבץ מוחי ועוד.



בעשורים האחרונים חלה התפתחות מרשימה ביכולת לאזן את המחלה, כולל שימוש במשאבות אינסולין מתוחכמות, מדי סוכר ביתיים ופיתוח תכשירי אינסולין חדשים. התפתחויות אלה אפשרו איזון טוב יותר של רמות הסוכר וע"י כך הפחתה ניכרת בסיכון לפתח סיבוכים מאוחרים. עם זאת, הטיפול תובעני וקשה למטופל ודורש הזרקת אינסולין כמה פעמים ביום או חיבור קבוע למשאבת אינסולין, דקירות רבות לבדיקת רמת הסוכר בדם והקפדה יתרה על איזון תזונתי. טיפול מורכב זה גורם לכך שחולים מתקשים לעמוד במשטר הטיפולי הנוקשה לאורך זמן ולכן מוצאים עצמם לא מאוזנים ועלולים לפתח את סיבוכי המחלה. התוצאה הבלתי נמנעת היא תנודות חדות של רמות הסוכר כולל אירועים תכופים של נפילת סוכר (היפוגליקמיה) שעלולה לגרום לאובדן הכרה, פרכוסים ובמקרים נדירים אף מוות.



הסוכרת אובחנה אצלי בגיל 7. חוויתי על בשרי את השינויים בטיפול בסוכרת בעשרות השנים האחרונות. זו גם הייתה הסיבה לבחירה שלי במקצוע הרפואה ובמחקר סוכרת. כמו רבים ממטופלי גם אני מטופל באמצעות משאבת אינסולין ושנים רבות ביצעתי בדיקות סוכר מרובות כל יום. אפילו אני לא חסין מקבלת החלטות שגויות לגבי מינוני האינסולין דבר אשר גרם מידי פעם להופעת היפוגליקמיה. הדבר כמעט בלתי נמנע כשאתה נאלץ לקבל החלטות מרובות כל יום על בסיס של מידע חלקי לגבי השינויים שמתרחשים בגופך ברמות הסוכר. במקרים נדירים היו גם אירועים של היפוגליקמיה קשה. בתקופת לימודי כסטודנט לרפואה עבדתי בשעות הערב כאח באחת ממחלקות בית החולים. בסיום משמרת אינטנסיבית במיוחד חזרתי למעונות הסטודנטים ונרדמתי. באותו לילה פיתחתי היפוגליקמיה קשה עם אובדן הכרה. רק למחרת כשלא הגעתי הבינו במחלקה שיש בעיה. אחות הסוכרת, עמה אני עובד במרפאה עד היום, הגיעה למעונות והצילה את חיי על ידי הזרקה של גלוקוז. היפוגליקמיה קשה הינה חוויה קשה, מטלטלת, של אובדן שליטה, שגורמת טראומה למטופל ולמשפחה הקרובה. אירועים אלה מלווים תמיד בתחושה של כישלון, בושה ואשמה. בשנים האחרונות הצלחתי להימנע לחלוטין מאירועים מסוג זה ולהקטין במידה ניכרת את החשיפה להיפוגליקמיה. הדבר נעשה בזכות ההתקדמות הטכנולוגית שמאפשרת מדידת סוכר רציפה.



בעשור האחרון התפתחה מאוד הטכנולוגיה של מד סוכר רציף (חיישני סוכר) (Continuous glucose monitoring; CGMS); החיישנים הזעירים מוחדרים לרקמה התת-עורית ע"י המטופל עצמו – הם נוחים לשימוש והפכו למדויקים יותר. בנוסף, ישנן משאבות מתקדמות עם חיבור לחיישני סוכר המפסיקות את הזלפת האינסולין באופן אוטומטי כשערכי הסוכר יורדים וכן משאבות אלחוטיות. כמו כן, פותחו מערכות היברידיות של "לבלב מלאכותי" שמחליטות באופן עצמאי על קצב מתן האינסולין בהתאם לרמות הסוכר ומאפשרות איזון טוב ממה שניתן היה להשיג רק לפני שנים בודדות תוך כדי הפחתת הסיכון להיפוגליקמיה. זאת ועוד, פותחו גם מערכות ניטור סוכר באמצעות טכנולוגיה שנקראת Flash בה המטופל סורק את החיישן ומקבל מידע לגבי רמת הסוכר באותה נקודת זמן ובשעות שלפני כן. בעתיד הלא רחוק, העברת הנתונים מחיישני הסוכר תהיה ישירות לטלפון הסלולרי של המטופל.



בישראל, ניטור סוכר רציף נמצא בשימוש במימון סל התרופות אצל ילדים ומתבגרים עם סוכרת מסוג 1 ואצל נשים עם סוכרת בזמן הריון. השימוש בטכנולוגיה זו אצל חולים מבוגרים (מעל גיל 18) עם סוכרת מסוג 1 מצומצם ביותר שכן השימוש בחיישנים באוכלוסייה זו אינו כלול בסל התרופות למעט מקרים חריגים של מטופלים עם אירועים חוזרים של אובדן הכרה וזאת משיקולי עלות. יש לציין שטכנולוגית הFlash בשלב זה אינה מוכרת על ידי הסל לאף אחת מהקבוצות. חשוב להדגיש שמטופלים בוגרים עם סוכרת מסוג 1 זקוקים במיוחד לחיישני סוכר, שכן ההתמודדות עם מטלות החיים מורכבת יותר ואורח החיים פחות מסודר מבחינת תזונה ופעילות גופנית. המצב הנוכחי גורם לכך שאיכות הטיפול אצל מטופלים רבים עם סוכרת מסוג 1 אינה מיטבית ואלו חשופים להיפוגליקמיה ללא צורך.



המצב הנוכחי בישראל שטכנולוגיה מצילת חיים אינה זמינה לחולים רבים שמתמודדים עם מחלה כרונית קשה הינו בלתי נסבל. לצערנו הטיפול המתקדם בסוכרת זמין היום רק לאוכלוסייה אמידה ולא לשכבות החלשות יותר שידן אינה משגת. ההתקדמות המהירה של הטכנולוגיה הרפואית צריכה להפוך את טכנולוגיה חיונית זו לנגישה למטופלים רבים ככל שניתן, שימוש רחב יותר בחיישני סוכר יאפשר שיפור דרמטי באיכות החיים של המטופלים ולאורך זמן הפחתה של התחלואה והתמותה אשר כרוכה במחלה זו.



הכותב הוא מנהל יחידת הסוכרת בבי"ח הדסה