הוא ייסד את סצנת הטראנס הישראלית, הפך את התקליטנים המובילים בה למבוקשים בכל העולם, אבל שילם על כך מחיר אישי כבד. זמן קצר אחרי שחגג 20 שנה ללייבל המצליח "הום מגה" הלך המייסד אייל ינקוביץ' לעולמו. "בשתיים בלילה הוא עוד דיבר על הופעות עם מישהו בברזיל", מספרים חבריו. "אייל חי את העבודה עד הדקה האחרונה"
הידיעה על מותו של אייל ינקוביץ' תפסה את "אינפקטד מאשרום", אולי ההרכב המוזיקלי הישראלי המצליח בעולם, בסוף סיבוב הופעות בארה"ב, רגע לפני ההמראה להופעה בברזיל. עמית דובדבני וארז אייזן לא היססו. הם עלו על הטיסה הראשונה לארץ כדי לחלוק כבוד אחרון לחברם הטוב, שהלך לעולמו כשהוא רק בן 46. מעטים בארץ ידעו שינקוביץ'' המנוח היה אימפריה בקנה מידה עולמי, אחד מאבות מוזיקת הטראנס.
"אתה יודע איזה חור הוא השאיר בעולם מבחינת אמנים ואמרגנים?", את הכאב של דובדבני אפשר להרגיש גם חודש אחרי מות חברו. "אני מדבר איתך על פרומוטרים בפסטיבלים הכי גדולים שמתקשרים ואומרים 'נוכל לעבוד עם סוכן אחר, אבל אנחנו לא כל כך רוצים'. אלה מערכות יחסים וחברות שנבנו במשך עשרים שנה. לא חושב שיקום מישהו בסדר גודל שלו בישראל".
יש אנשים שיטילו ספק אם טראנס הוא בכלל סגנון מוזיקלי כמו רוק או פופ. בסך הכל די.ג'יים שמערבבים קטעים, מסגננים, מדפיסים חותמת אישית על יצירה שבסוף היום מרקידה המונים. "זה עולם ומלואו", מדגיש אבי יוסף, מחבריו הקרובים של ינקוביץ' וממקדמי הז'אנר בארץ. "לפעמים מהצד אתה יכול להגיד 'מה הם עושים? מרימים יד, מקשקשים עם התקליט'. תדע לך שאין הבדל גדול בינם לבין משינה. אלה תפוחים ואלה בננות, תהליך היצירה הוא אותו תהליך".
ינקוביץ' גדל בחולון, בנם של שמואל ואורה. אחיו הבכור עופר היה תלמיד מצטיין שסלל את דרכו להיות עו"ד מוביל בתחום המשפט המסחרי, לעומתו אייל היה בקטע אחר לחלוטין. הוא לא הצטיין בלימודים, ועבר לפנימייה החקלאית "כנות", שם התביית על עמדת הדי.ג'יי במסיבות השכבתיות. "טיפוס נוח, חייכן, שביקש לרצות את הסביבה", תיאר אותו אחיו, עופר. "לא אהב לרקוד, אלא יותר להרים מסיבות. עשה לו טוב לראות אחרים נהנים".
ינקוביץ' תמיד נמשך למוזיקה. הוא נכנס לתחום כשעבד בתחילת שנות התשעים בחנות "מלודיה" בחולון, שהיא ו"דיסקו–טון" בכיכר דיזנגוף היו ספקיות החומר לתקליטנים שבשטח, בתקופה שעוד רכשו מוזיקה ולא הורידו מהרשת. אנשים שחיפשו משהו חדש, ידעו שאפשר לפנות לבחור הצעיר.
היה ברור לכולם שאייל רוצה לעסוק במוזיקה, למרות שהוריו היו מודאגים מה יהיה עם הפרנסה. הוא רצה ליצור, לגדל אמנים ואז פגש את משה קינן, אושיה מוכרת במרכז תל אביב. קינן ניהל בעבר מועדונים מצליחים, איש עסקים שחווה נפילה כואבת ובעקבותיה מצא את עצמו בדירה קטנה ברחוב פינסקר בתל אביב עם ארבעה שותפים. אחד מהם היה אייל.
"הכרנו כשחלומות התעופפו ברקע", קינן צוחק. "הוא היה פריק של מוזיקה אלקטרונית כשעוד הייתה בחיתוליה. ביקש לאסוף אמנים ולהפוך אותם לחבורה שתוביל את המוזיקה בארץ. ארבע נפשות בחדר וכל מה שחשבנו היה מוזיקה. לא כסף ולא אוכל. ידענו שנצליח רק לא ידענו מתי".
קינן שנחשב היום לדי.ג'יי מוביל מהוותיקים בתחום, היה זה שנתן לאייל ב–1997 את הדחיפה להקים חברה שתייצג אמנים, תקליט מוזיקה ותארגן הופעות. הם קראו לה "הום–מגה" וקבעו את ביתם במושב משמר השבעה, לא רחוק מבית דגן. "בית עם חצר ענקית", קינן מספר. "היה שם מחסן שהפכנו לאולפן ואייל עבד 24 שעות ביממה. ישב ולמד חוזים ומה זה עסק. כשאנחנו בילינו, הוא קרא וכשהלכתי לישון אני זוכר את רעש תקתוקיו על המקלדת וכשקמתי אותם תקתוקים. היה אומר 'יש עבודה, הכל בסדר, אנוח בעתיד'".
תנו צ'אנס לטראנס
זו לא הייתה תקופה קלה לז'אנר. בארץ לא ידעו איך לאכול אותו. למסיבות טראנס יצא שם של מקום שבו עושים סמים ומסתובבים אנשים מפוקפקים. לא פעם נערכו פשיטות משטרתיות ובוצעו מעצרים. "היינו המצורעים", מחייך אבי יוסף. "המשטרה רדפה אותנו ותמיד עלו שאלות את מי עוצרים, למי מחרימים ציוד, למי מפסיקים מסיבה? אם היית רוצה להגיע למסיבה היית מקבל רק חצי מפה, מגיע לתחנת דלק ליד מודיעין ושם היו מסתכלים על הפרצוף שלך ומחליטים אם לתת לך את החצי השני של המפה כדי שתוכל להגיע למסיבה".
אבי יוסף היה ב–1998 בין מארגני האירוע "תנו צ'אנס לטראנס", שנערך בכיכר רבין בתל אביב. מסיבה המונית שבאה להוכיח שכל מה שהאנשים האלה רוצים זה לרקוד. שם למעשה הושגה הפסקת אש בין החתול לעכבר, והום–מגה נכנסה חזק למרכז התמונה.
"אייל העמיד סטנדרטים גבוהים של איכות בחברה", מספר קינן. "הוא היה מברר קודם כל מי אתה. לא היה עובד אם לא נוצר קליק, גם אם היית הכי מוכשר בעולם ודפקו אצלנו בדלת כל כך הרבה שרצו לעבוד. הוא היה אומר 'חייב להרגיש אותם'".
בין המתדפקים היו ארז אייזן ועמית דובדבני, שני צעירים מהקריות שהסתובבו עם הרכב שנקרא "דובדב ושידאפו", ומרוב שהיו טירונים לקטעים שיצרו לא היו שמות, אלא מספרים. "אמרו שיש די.ג'יי מתל אביב שמנהיג את הסצנה", דובדבני נזכר. "המליצו שנשמיע לו את המוזיקה שלנו, אז דרך מכרה משותפת הגענו לאייל". ההרכב שהפך עם הימים לאינפקטד מאשרום עבר באותה שנה להתגורר במשמר השבעה, כי הבין שמרכז העניינים הוא במושב הצנוע ולא בלב תל אביב.
בין אלה שניסו להשתלב בקליקה של ינקוביץ' היה גם נער בת–ימי בשם אבי שמיילוב, שמגיל 15 הלך למסיבות שבהם אייל תיקלט וחלם בגדול על הצלחה. "בפעם הראשונה שהשמעתי לו את המוסיקה שלי, לא היה לי אפילו צורב דיסקים, או מיני דיסק, כי לא יכולתי להרשות לעצמי", הוא מספר. "באתי אליו עם המחשב ושני מכשירי אודיו. הוא ישב בסלון ולא הבין מאיפה נחתי. מרוב התרגשות הזעתי, הייתי אדום. חיברתי את הכבלים הפוך, כאילו אני עומד מול המאסטר. אבל ידעתי שאם הוא יידלק על קטע אחד, יתחילו להתייחס אליי ברצינות".
את שמיילוב תפסתי לשיחה בזמן שחיכה בנמל התעופה של פרנקפורט לטיסת המשך להופעה ביפן. הוא ידוע כיום בעולם בשם הבמה "אסטריקס" ונחשב לכוכב על אמיתי. "אני נותן לאייל את כל הקרדיט להצלחה", הוא מודה. "הוא היה סוג של מנטור ולא רק מנהל אישי. מגיל 18 אנחנו נון סטופ ביחד. כל החלטה עברה דרכו, 'האישור של הסנדק', היינו צוחקים. ליווה אותי לאולפן לתוך השעות הקטנות של הלילה. הרמוניה מושלמת. בעיניים עצומות נתתי לו להוביל. הרגשתי כמו הבן ואייל פרץ דלתות לכולנו. כרגע אני בסוג של גשר שצריך לחצות. מתאבל על מותו ומאוד קשה לי, אבל הסלוגן שלו היה 'דה שואו מאסט גו און'. גם כשסבתא שלי ז"ל נפטרה אמר 'השליחות שלך היא לשמח. אם תהיה עצוב, תבאס את כולם'".
להפיץ את הבשורה
לא הכל הלך חלק מבחינת הום–מגה. היו לא מעט עליות, אבל גם מורדות. ב–2001 קינן עזב את השותפות כי התעוררו קשיים. אייל נשאר לבדו, חרק שיניים בעקשנות וכשהז'אנר תפס כבר היו לו זרועות שהגיעו לכל מקום. ב–2007 אבי יוסף הצטרף כשותף.
"יום יום היינו נפגשים בביתו בהרצליה", יוסף מספר. "ארוחת בוקר טקסית ואחריה מניעים עד עשר בלילה ורק אז מרימים ראש מהמחשב. היו בדיחות של אמנים ואמרגנים עם מי משנינו עדיף לריב. 'אייל נחמד, אבי יהרוג אותך'. כמעט כל הטראנס עבר אצלנו".
מה זה אומר?
"מהצד שלי הייתי פותח דרך לשווקים חדשים. רוצה להיכנס למשל למקסיקו. מקבל את המצעד שם ורואה שלאינפקטד מאשרום יש קטע במקום ה–78. פתאום הטלפונים מתחילים לעבוד 'שלום, מה עם הופעות?'. אייל היה יושב עם קסטות ושולח לאנשים מוזיקה. אני הייתי מנסה למכור את הדיסק לגרמניה, כי אם ישמיעו שם, נקבל משהו, ואם ימכרו את הדיסק נקבל עוד משהו וזה יביא הופעות כי השיר מנוגן ברדיו. ניסינו לתת כל וריאציה למוזיקה כדי שיהיה לה ביטוי מחוץ למדינה. זה היה מיסיונרי בהתחלה. אתה יודע כמה פעמים בנסיעות לחו"ל במקום בגדים היו לנו דיסקים במזוודה? הכל כדי להפיץ את הבשורה".
איך הלך?
"אתה מקבל דוח תמלוגים מחברת וורנר במקסיקו ויש קטע של אינפקטד מאשרום. אתה מסתכל על הסכום ומשוכנע שנפלה טעות. מסתכל עוד פעם ורואה שהאוסף מכר 347 אלף עותקים. אתה אומר 'בואנה, הביזנס משתלם'. אינפקטד מאשרום שמים רגל במקסיקו והבן אדם שם אומר, 'יש לי אפשרות להפיץ בשאר אמריקה הלטינית, שנגדיל את העסקה?'. בטח שנגדיל".
לאינפקטד מאשרום, כמו לאסטריקס, יש כיום כמיליון וחצי עוקבים בפייסבוק. כשלצורך השוואה, לאייל גולן יש קצת למעלה מ–300 אלף. כיום הצמד חי בלוס אנג'לס, יוצר וממלא אולמות ואצטדיונים של עשרת אלפים איש ומעלה.
"אייל העזיב אותנו, לא היה לו צל של ספק שזה מה שצריך לעשות", מסביר דובדבני בשיחה טרנס–אטלנטית. "האלבומים שלנו היו מיועדים למקומות אחרים והבנו שההצלחה תפתח דלתות לאמנים מישראל. זו הייתה המטרה. התרומה הגדולה שלו הייתה להשאיר אותנו בטראנס הפסיכדלי, כי הרבה פעמים ניסינו מחוזות אחרים, קצת יותר מיינסטרים. אייל דאג להשיב אותנו למקורות, לכן את האלבום האחרון הוצאנו בהום–מגה, אחרי שלא הוצאנו שם במשך שנים".
ינקוביץ' הפך לשם ענק בתחום. אמנים רצו לעבוד אצלו, כי זה לא רק היה מקצועי, אלא גם חברי, עד הרמה האישית. די.ג'יים מהלייבל התעופפו בעולם להופעות על בסיס שבועי והטובים זכו ליחס וי.איי.פי.: נהג שחיכה בשדה התעופה, מלון חמישה כוכבים ומשם טיסת המשך במחלקה ראשונה. את הכל אייל ניהל ביד רמה.
"הגיע למצב שלהום–מגה היו הופעות בארבע מדינות שונות באותו סופשבוע", מספר יוסף. "קראתי לזה משוואות תנועה, כי אמן יוצא מתל אביב בשעה חמש וצריך להגיע לבלו הוריזונטה בברזיל ולעבור בדרך ארבעה שדות תעופה. אתה צריך לדעת איזה שדה סגור בחורף, איזה מטוס לא ימריא ויש אפשרות שהאמן יפספס את הטיסה. מבין? 30 אלף איש יעמדו ויסתכלו לשמיים. בוא לא נדבר על הפרת חוזה ואפשרות לתביעה על נזק. נוצר לחץ יומיומי לקיים את זה ברמת פיקס ואמנים הם כמו גנון. קרה שהתקשר מישהו בארבע לפנות בוקר ואמר 'אני עובר מלון, כי הוייב לא מתאים'".
עופר, האח, זוכר ארוחות ערב שבת כשהיחיד שהורשה לשבת ליד השולחן עם הנייד זמין ומוכן להקפצה היה אייל. הבכור הבין שיש פה אחריות גדולה על הכתפיים.
"ב–2006, בסאו פאולו ברזיל, באו למלון שלנו שוטרים וחטפו אותי ועוד שני אמנים", מספר משה קינן שבשם הבמה נקרא "קסרוקס". "נכנסו עם אקדחים שלופים. לא הבנו מה קורה. הם לקחו אותנו לבסיס שלהם. פתאום הגיע מישהו 'רוצים עליכם מאה אלף דולר. יש לכם שמונה שעות להביא את הכסף". כלא בברזיל? עשרים דקות לא היינו שורדים. הידיעה יצאה, האמרגנים שם התקשרו לאייל שהיה בלונדון. המשפט הראשון שאמר 'מושיקו לא נשאר דקה במעצר. את הכסף אני אשלם'. התחיל משא ומתן ובסוף נגמר על כופר של ארבעים אלף דולר. לא אחי ולא אבי היו עושים את זה בשבילי. אם אייל לא היה, זה יכול היה להיגמר באסון".
נשוי לעבודה
האמנים מספרים על בחור שלא נלחץ מהר, לא כועס. תמיד זמין, אבל מסתבר שבפנים החיים המשוגעים זרעו הרס. כבר כשהיה בן 30 פלוס ינקוביץ' סבל מהתקף הלב הראשון ואחריו היה התקף שני. לפני כמה זמן היה גם אירוע מוחי קל. "החיים האלו השפיעו עליו מבחינה בריאותית", משוכנע דובדבני מאינפקטד מאשרום. "גם אני כזה ואשתי תמיד אומרת 'תוריד לחץ'. החיים מלחיצים ולא רק בגלל העבודה הפיזית, אלא גם המוזיקה והפוליטיקה מסביב. רוב אנשים שאני מכיר, ומקבילים לאייל, עזבו את התחום או סוחבים בעיות. אייל עבד עם כל העולם ובגלל הבדלי השעות היה תמיד זמין. לא קרה שכתבת טקסט והוא לא ענה".
חברים קנו לו אופניים כדי שיעשה קצת ספורט. אחרי חודשיים מכרו אותם, כי הבחור סירב. הייתה זו אימו אורה שבמשך כמה שנים החזיקה אותו קצר. מדי צהריים הכריחה אותו לבוא לאכול אצלה כדי שיימנע מהג'אנק וחסר לו שהיה מאחר. רק שלפני שנתיים האם נפטרה ממחלת הסרטן ולפני כחצי שנה היה זה אביו שמואל שהלך לעולמו, גם הוא בגלל התדרדרות במצבו הבריאותי. אייל, שלא הקים משפחה, לקח קשה את העובדה שנותר רק עם אחיו.
"הוא היה קשור להורים שלנו", מספר האח עופר. "מאוד מחובר לילד שבו וילד צריך אבא ואמא כחלק מההגדרה העצמית. אמא הייתה אשה דעתנית, חריפה וכשנראה היה שהוא מתאושש ממותה, בא המוות של אבי".
גם האמנים הרגישו שמשהו עובר על אייל. "בשנה האחרונה לא הצלחתי להרגיש אותו", מספר קינן. "הבנתי שהוא בדיכאון בגלל מות הוריו וזה גם כנראה נתן לו מספר תובנות. יום אחד אתה קם ורואה שהשקעת את כל החיים בעבודה ומסביב כולם התקדמו, ההוא התחתן, אני התחתנתי, כנראה שהרגיש טיפה לא בסדר".
חברים עבדו קשה כדי שינקוביץ' ייצא מהדאון. כל פעם כשנפגש עם דובדבני שתה אלכוהול, למרות שלא נהג לעשות זאת. דובדבני תמיד הצחיק אותו. הייתה להם חבורה שנהגה פעמיים בחודש לצאת יחד לסרטים. חבורה שכללה בין היתר את יוני, בנו של קובי אושרת, די.ג'יי מצליח ומתגורר בשווייץ. החבר'ה היו מסדרים לאושרת הופעה בארץ ועל הדרך את המפגש.
"הוא היה החבר הכי טוב שלי", מספר דובדבני. "אהבנו את אותן סדרות טלוויזיה גרועות והיינו מדברים יותר משאני מדבר עם אשתי, או עם ארז השותף שלי. עשרות שיחות ווטסאפ ביום".
גם נשים היו בחייו של ינקוביץ', אבל לא יותר מדי. הוא היה נשוי לעבודה. "ביישן ברמות", מספר קינן. "שידכנו לו הרבה בחורות, אבל כשהגיע רגע האמת הוא התבייש וזה הרג אותי. 'מה כבר יכול לקרות?', הייתי אומר. 'היא תגיד שלא בא לה, מה קרה?'. אחת הבעיות שהוא לא הצליח להתביית על החיים האישיים, כי נתן הכל למען האמנים".
ב–2012 אבי יוסף עזב את הום–מגה והפך לבכיר בקבוצת זאפה. ממשווק אמנים הפך לזה שמזמין הופעות. מספר שכבר לא יכול היה יותר עם החיים ההם. "בחרתי לעצור כי לא יכולתי לקיים את הגחמות", הוא מספר. "אמנים לא מבינים שאתה בן אדם עם סט של רגשות וחיים ואין להם בעיה להתקשר להתווכח איתך שאין המבורגר ברום סרוויס ולכן הם עוזבים את המלון. שתיים בלילה, נראה אותך עומד בזה".
ינקוביץ' המשיך לענות לכל טלפון וכל גחמה ולא עניין אותו הכסף. הוא הרוויח יפה, אבל דאג לאחרים. "היינו חייבים להכריח אותו לקנות בגדים", מספר יוסף. "הייתה לו טויוטה קורולה ענתיקה ומה היה הטריגר להחליף אותה? אמרו לו 'בחייך אתה מסיע לפעמים את אינפקטד להופעה, או את אסטריקס, אז שייצאו מכזו טרנטה?'. קנה מאזדה CX, לפחות שינהג בנעימים".
הלב שבגד
אבל ינקוביץ' היה טרוד בשנה האחרונה. הום–מגה חגגה עשרים שנות פעילות והוא ציין את האירוע בסדרת אירועים ברחבי העולם מארה"ב, דרך מקסיקו ומשם לברזיל. כל התותחים הכבדים הגיעו, כולל הוא שעלה לעמדת הדי.ג'יי. ממש כמו בימים הטובים.
אלפים זרמו לתצוגות הכוח שארגן. היה נדמה שינקוביץ' זורח אחרי הימים הקשים שעבר. "תקופה אינטנסיבית וטובה", מספר יוסף. "פתאום הוא בעל האירוע והוא התכונן לחגיגות לפחות שנתיים. מבחינתו זה היה החלום וידע בדיוק איך הוא רוצה שהדבר ייראה".
ב–10 באוקטובר, חול המועד סוכות, משה קינן היה בברזיל, ניגן במסיבת ענק. הוא התעורר בבוקר עם ערימה של הודעות בנייד, אייל ינקוביץ', חברו הטוב, נפטר. "לא הבנתי מה קורה", קינן מספר בקול שקט. "כאילו השמיים נופלים על הראש. זה בן אדם שעד לפני כמה שעות טיפל לי בטיסות לאוסטרליה. עד עכשיו אני לא יכול לחשוב על זה, קשה לי שהוא לא נמצא פה לידי".
ינקוביץ' נפטר במשרדי הום–מגה ברחוב אלנבי בתל אביב. עובד שקבע איתו בשעות הצהריים, מצא אותו ללא רוח חיים. זה הלב שבגד פעם נוספת. "בשתיים בלילה הוא דיבר עם מישהו בברזיל לגבי הופעות, חי את העבודה כנראה עד הדקה האחרונה", נאנח יוסף.
ישבתי עם יוסף ועופר, אחיו של אייל, ברחוב הברזל בת"א. שניהם אנשים שונים. אם עופר הוא עו"ד מעונב, על יוסף רואים את סממני המרד, שנצרבו במשך השנים. עופר מודה שלא ידע הרבה על כוחו המוזיקלי של אייל. אחיו הצעיר ידע לעשות הפרדה מוחלטת בין חייו המקצועיים והאישיים ורק במהלך השבעה, כשהחלו להופיע הסיפורים, עופר הבין את העוצמות.
"ג'ונו ריאקטור, הרכב ענק שכתב בין היתר את פס הקול לסרטי מטריקס, ביקש מאייל שייצג אותו", מספר יוסף. "פנו אליו הקודקודים של הז'אנר. ההצלחה הייתה בכל מקום והעשייה יצרה בסיס לאחרים. בטוח שיש כאלה שבגלל אפיזודות שקרו להם עם אייל במהלך השנים ניסו לחלום להיות הדבר הבא. להיות שייך להום–מגה זה היה כמו להשתייך למועדון קצינים. אייל הטביע חותם".
אירועי חגיגות העשרים להום–מגה ממשיכים להתנהל גם בלי בעל הבית. באירוע בגטבורג, שבשבדיה, קהל האלפים עמד דקת דומיה לזכר המייסד, המנוח.
עופר, האח, יודע שהעסק צריך להמשיך. אבי יוסף מסייע לו כעת לצלול לתוך ערימות החומר הבלתי נגמרות, מלמד אותו מי נגד מי. עד עכשיו מוזיקת טראנס לא הייתה כוס התה שלו. "בשבוע האחרון היה לנו מאבק עם הבנק, כי העסק צריך להתגלגל ובינתיים אי אפשר להוציא תשלומים", האח מעדכן.
"צריך להגיש בקשה לבית המשפט כדי להתמנות כמנהל עיזבון זמני ולמנות את עצמי כמורשה חתימה. אם אמשיך את אייל? שאלה טובה, כי כרגע אני לא יודע לענות. לא ממש מבין מה זה אומר. על פניו זה לא נראה זיווג אידיאלי, אבל החברה תמשיך, זה בטוח".
הום–מגה תמשיך, אבל לא ברור איך ימצאו תחליף ללב ולנשמה. האמנים כרגע חסרי אונים. "הום–מגה הייתה אייל", קינן קובע. "היה אליו רספקט, הוא היה הדי.אן.אי. באופן אישי אני מבולבל. קשה לבוא לשם כשהוא לא מקבל את פני. צריך זמן בכדי לעכל".
אחרי מותו של ינקוביץ' אפשר לשאול את השאלה הפילוסופית האם כל זה היה שווה? האם לא צריך לפעמים לעצור את הריצה המטורפת שמקצרת את זמננו כאן? בסופו של דבר חיים רק פעם אחת.
"אף אחד לא עמד לו עם אקדח על הראש ואמר 'אתה חייב'", אבי יוסף מנסה לענות. "יש סביבנו שכירים שחייבים לעבוד בגלל משכנתא, ילדים, גירושים. הוא יכול היה לבחור, לכוון בעצמו את הווליום. שום דבר לא מנע ממנו לעצור, הוא פשוט רצה".