גברים צעירים פורחים באביב. גברים בוגרים יותר, גם אם עדיין לא הגיעו לסתיו חייהם, פורחים בסתיו. את הפריחה באביב קל להסביר. ממש כמו הסצינה ההיא בסרט "במבי", שבה מתעוררים כולם משנת החורף בחדווה שכזאת, עד שאפילו מר ינשוף הנרגן מתרצה ובמבי שוכח את אמו שנורתה בידי הציידים ומחליף אותה בפלין הצעירה. זהו לכאורה סרט מצויר לילדים, אבל למעשה הוא מיצג מאלף על יחסי אב ובן, על עיצוב הגבריות ועל התבגרות.
אבל רגע, איפה היינו? אה כן - באביב.
האביב הוא העונה המתפרצת של השנה, וביתר שאת היא מתפרצת במקום שבו עונות המעבר נמדדות לא בחודשים ובשבועות אלא בימים ובשעות. הבגדים מתקצרים, הימים מתארכים, עור חשוף מסמיק בשמש האביבית, והפריחה שמסביב גורמת לכל מי שאינו אלרגי לחייך. גם אוהבי חורף מנוסים שיודעים שכל אפריל הוא בסך הכל קדימון ליולי־אוגוסט לא יכולים לחמוק מתחושת העליצות, מהאינסטינקט הבסיסי שגורם לנו לחוש גאווה על שצלחנו עוד חורף כנמלים - ועתה נהיה לצרצרים.
בניגוד לשיר שמוקדש לאוהבים הצעירים: "זה היה בסוף הקיץ, האוויר היה חמים" (מירית שם אור), הרי שאוהבים צעירים נוטים להיות קלישאתיים כמו הסרטים על אודותיהם, ואהבתם מלבלבת באביב כשלהט תשוקתם מקדים את להט הקיץ. לעומת זאת, הגבר־גבר, זן מיוחד הוא, כזה הפורח בסתיו: עלומיו כבר מאחוריו, שערו האפיר או נשר, קמטים חורצים את זוויות עיניו, ועצמות לחייו בולטות מעט, באופן שהוא לפחות היה מעדיף לחשוב שמעניק לו "אופי". והיה אם לא יתגלח, יעטרו זיפים של כסף את לחייו, עם מעט שחור שמשווה לו מעין "זקן צרפתי" בתוך זקן.
הוא לא אוהב את המילה הזאת, "זקן". גם כי השפה העברית לא אוהבת מילים באות ז' וגם מפני שהיא מבשרת את הזיקנה, והוא עוד לא שם. הו, לא! ממש עוד לא שם. ריבועים בבטן, אם היו לו כאלה אי־פעם, מוסתרים עכשיו תחת מעטה של שיער גוף שמתעבה ומסמיך ככל שנסוגה הבלורית שעל ראשו. כשהוא מסיר את החולצה טרם מקלחת, הוא מגלה שהשיער על חזהו הלבין ממש כזקנו, והוא נזכר בחיוך בכלב הגולדן רטריבר שהיה לו פעם, ואיך הלבינו פרוות חזהו והשערות סביב חוטמו עת החל להאט את ריצתו במרדף אחר חתולות רחוב.
ובכל זאת, הוא פורח בסתיו כמביא אל העונה הזאת את כל ניסיון חייו, את כל התכונות שאפילו נשים שצעירות ממנו בעשור, אולי אף בשניים, תשמחנה להתכרבל בהן בחורף כאילו היו שמיכת פוך מפנקת: את נפלאות הבישול שלו, את ההבנה ביין ואת היכולת להעביר ערב בלי לבדוק "מה יש בטלוויזיה". רק עם ספר ומשקפי ראייה על קצה האף, כאלה שהוא מסיר כשהוא מביט בה - ומושיט לה יד בשתיקה שממיסה את לבה ומעוררת את תשוקתה.
וגם אז הוא נוהג בה בעדינות שבה למד לטפל בכל תחום אחר בחייו: לא עוד סרט "אקשן" שאפשר להריץ מרגע שיא אחד למשנהו, אלא יותר דרמה בריטית משובחת שמתפתחת לאטה ושואבת אותך פנימה עד לתחושת האובדן שמשתלטת עליך כשהיא נגמרת ואתה יודע שלא תשוב לעוד עונה, כי יש דברים שרק עונה אחת יפה להם. כמו גם לקשר הזה.
הוא יודע שהיא משוויצה בו עתה, מרחפת עמו בין חברותיה הצעירות לאמור: בזמן שאתן מבזבזות את הזמן על ילדים שלא החליטו עדיין מה ירצו לעשות כשיהיו גדולים, אני כבר מצאתי את הדבר האמיתי. ובחיבתו אליה הוא לא אומר לה שהוא לא הדבר האמיתי, היא כבר תדע לבד - אולי עם שרב אביבי ראשון שבו תגלה ששמיכת הפוך הנעימה שהייתה לה למפלט בחורף, גורמת לה להתעורר בתוך שלולית קטנה של זיעה. או אז, ממש כמו שמיכת פוך, היא תסיר אותו באחת.
פעם היה נפגע עד עמקי נשמתו. כיום הוא יודע שנשים, בניגוד לגברים, לא מוחקות את אהבותיהן מלבן. לכן הוא משחרר, ויודע שכאשר ייתקלו זה בזה ברחוב היא תחבק אותו באהבה ותעביר יד אוהבת על לחיו, מרגישה שוב את הזיפים הכסופים ההם שבוודאי הלבינו עוד קצת, ומבטה יצטעף. ליותר מזה הוא כבר לא זקוק.
משנה לשנה הופך מה שיש לו להציע ממרכולת של אביב לפירות הסתיו. ממנה מוקפצת שנחטפת בעמידה בדרך חזרה מהים, לתבשיל קדירה בציר בקר ויין, כזה שסועדים בנחת ומביטים מבעד לחלון זרוע בטיפות של גשם או אולי כפור. ממרום שנותיו הוא כבר לא רוצה להיות הטי־שירט שמסירים בלהט הקיץ, אלא הסוודר העבה של החורף שחיוניותו נובעת מימים ההולכים ומתקצרים, ההולכים ונאספים אל תוך עצמם כמו הערבים הארוכים של החורף.