בוקר טוב, חמוד. הבוקר הערתי אותך בפעם הראשונה כדי ללכת לצבא וקצת הופתעתי: מי האמין שהדבר הכי קשה בלגדל אותך במשך 18 וחצי שנים יהיה לחייך אליך הבוקר? עבור מיליוני אנשים אחרים זה היה בוקר שגרתי שבו קמים, מצחצחים שיניים, שותים כוס קפה, מתלבשים ומהרהרים במטלות היום. גם אנחנו נאחזנו בשגרה: הערתי אותך רק אחרי שהטוסט של הבוקר היה כבר על השולחן; הרתחתי מים, כי את הקפה שלך אתה אוהב להכין לבד; וארזתי כריכים, כדי שהטעם של הבית יישאר איתך כמה שיותר לאורך היום הזה, שעבורך בטח יהיה ארוך ממש כמו שהיה עבורי הלילה.



כמו שיצא לי להגיד לך לא מעט בשבועות האחרונים - וכמו שאמרת לא מעט לעצמך כדי להרגיע את החשש הטבעי כל כך, אתה לא הראשון ולא האחרון שמתגייס. הרוב עוברים את המסלול הזה בהצלחה, חלק גדול אפילו רואים בו את השנים היפות של חייהם: כאלה שבהן נאספים חברים שילוו אותנו כל החיים, כאלה שעוד במהלכן הופכות "טראומות" כמו העונשים שמטיל הרס"פ בטירונות לדחקה שמצחיקה את החבר'ה ביום שישי בפאב.



ובכל זאת הבוקר אתה מלא חששות - וגם אני. החששות הם טבעיים. אצלך הם נובעים מהעובדה שאחרי שהיית חופשי כמו שרק נער בחופש הגדול שאחרי כיתה י"ב יכול להיות, פתאום יהיה מי שיחליט עבורך מה תעשה בכל שנייה נתונה. אצלי הם נובעים פשוט מהעובדה שלא אראה אותך בערב.


זה לא שבשנים האחרונות היית יותר מדי בבית, אבל בין הלימודים למחנה של הצופים, בין היציאה עם החבר'ה לנסיעה עם החברה, תמיד חזרת לקן. גם אם רק לאכול, להתקלח ולהודיע שהלילה לא תישן בבית. היית בהישג יד, במרחק הודעת וואטסאפ - שמעתה תשלח בוודאי רק ברגעים המועטים שבהם תינתן לך גישה לטלפון.



אף על פי שהתנאים בצה"ל השתפרו מאוד, הגיוס שלך קשה משלי. בזמני שירות צבאי לא היה אופציה בלבד (בשנתון שלך כבר קרוב למחצית מבני ה–18 לא הולכים לצבא) ושירות קרבי היה משאת נפשו של כל גבר צעיר. בדור שלך זה כבר לא מובן מאליו: גם כי קל יותר להשתחרר מהשירות, גם כי התרככו הסנקציות החברתיות על מי שמוציא את עצמו מהכלל וגם כי חלק מהתהילה שהייתה פעם נחלתן של הסיירות המובחרות, עברה אל חנונים שאוחזים במקלדת.



גם להורים קשה יותר. אני, למשל, אולי לא מפקפק בזכות קיומה של המדינה, אבל מפקפק מאוד בהווייתה: בעוד אמא שלך ואני נאבקים כדי לשרוד כלכלית בעידן שבו להשתייך למעמד בינוני–גבוה הופך למשימה בלתי אפשרית, אני מביט בעיניים כלות במיליונים שזורמים למי שלא תורמים כאן בשיט. נכון ש"מקורבים" היו תמיד, אבל תגיד מה שתגיד על ההתיישבות העובדת, הבת המועדפת של מפא"י, היא לפחות שלחה את טובי בניה ליחידות הכי מחייבות בצה"ל.



זו הסיבה לכך שמכל הסקטורים שאינם "אנחנו", הכי קל לי עם החבר'ה שחובשים כיפה סרוגה: הם מקיימים לפני שהם דורשים, לא כמו חלק ממי שיצביעו אם לשלוח אותך למלחמה הבאה - בין שמדובר במי שטפילותם–אומנותם ובין שבאפסנאי במיל' בלשכת שר הביטחון.



אז למה למרות העובדה שלפחות פעמיים ביום אני מקלל את המדינה הזאת, אני (גם) גאה היום? כי אנשים כמונו, גם כשהם כבר מזמן לא נאמנים למלך, נותרים נאמנים לממלכה: מהצד שלי אתה שילוב בין משפחה ספרדית ותיקה מצפת לעולים מפולין שהקדימו אפילו את הביל"ויים, עם קצת מעולי העלייה השנייה שהגיעו הנה היישר מהפוגרום בקישינב. מהצד של אמא שלך אתה צאצא לעולים ותיקים מצד אחד, ומהצד השני למי שהובלו אל היערות ונורו רק מפני שהיו יהודים.



לכן נדמה שבנושא הזה אין הבדל בין הדור שלך לדור שלי: עצמאותנו הייתה ונותרה הסיבה הטובה ביותר, אם לא היחידה, לבלות את השנים הכי טובות שלנו במדים. מי שבגיל 18 לא מתגייס לצה"ל, הוא בזוי בעיני, ואת זה אומר לך מי שזוכר שהוא צאצא של ברוך שפינוזה לא פחות משהוא צאצא של אברהם אבינו. כי להיות יהודי משמעו גם להטיל ספק, ולא רק לעשות ולשמוע.



אבל יאללה, חמודי, מה אני אוכל לך את הראש עכשיו עם שפינוזה כשהאוטובוס שייקח אותך ממני תכף יוצא? תזכור שיש לך בתיק חולצות טריקו בצבע זית שאף על פי שהן חדשות, אמא כיבסה אותן כדי שידיפו ריח של בית, ויש סנדוויצ'ים שיחזיקו מעמד עד הערב ושאולי יצאו קצת מלוחים, כי טפטפה לי דמעה על העגבנייה, אפילו שאני מחייך עכשיו. כן. מי האמין שלחייך עכשיו יהיה הדבר הכי קשה בלגדל אותך?