ליברלים שונאי חירות וזכויות אדם, שמרנים שאינם יודעים מה רצונם לשמר - כך אפשר להגדיר את הפוליטיקה הישראלית של ימינו. אלה אשר אוהבים לשבח את עצמם שהם פועלים בשם ערכים ליברליים, תומכים בהתרפסויות אינסופיות בפני תנועה דיקטטורית חשוכה ואלימה ובהקמת מדינת אויב, שתהיה עוד עריצות וגיהינום של זכויות אדם, כמו שאר מדינות ערב. הם מטפחים הזיה שכך יגיע השלום, ויותר מזה - זו הדרך שבה ניטהר ונהיה אנשים מוסריים.
בתקופה האחרונה יש עוד תופעה אנטי־ליברלית: אלה המכנים את עצמם ליברלים תומכים עד סגידה במהלכי המשטרה. הם רק שואפים לחזק את כוח המשטרה. מעולם לא ראיתי תנועה ליברלית שכל כך מהללת את החוק והסדר ואת תבונת השוטרים, החוקרים והקטגורים התובעים.
קצת מוזרה בעיניי, ההערצה הזו לשלטון החוק הקשוח, כי אני מניח, מהיכרותי את החברה הישראלית, שרוב משתתפי ההפגנות בפתח תקווה וברוטשילד עברו על החוק וגם תמכו בעולם הפשע לא מעט בחייהם: הם כנראה עישנו פה ושם מריחואנה, לא למטרה רפואית כלל. הם צרכו את הסם הלא חוקי הרבה לפני שארדן התיר צריכה קטנה, ביודעם בבירור שהם עוברים על החוק. הם אפילו יגדירו זאת כ"קולי". הן לעשן, והן לעבור על החוק. אם תעיר להם, יענו: “אז מה? עברתי על החוק, מה קרה?"
נכון, לא כל עבירה על החוק היא באותו גודל, אבל צריכת סמים, כאשר החוק היה ברור ביותר בנושא, היא עבירה חמורה. כך גם קנייה מסוחרי סמים, שהם חלק מעולם הפשע. כל מי שקנה ידע שהוא עובר על החוק ביודעין, ולוקח חלק בפעילות פושעת. משונה שאדם שעושה זאת, וברוב המקרים באופן חוזר, יזעק בכיכר: שלטון החוק מעל לכל. מותר לאדם להחליט שהוא מזלזל בחוק, אבל מפליא שאותו אדם מתרברב, ואפילו מאמין, שערכיו הם שמירת החוק.
מצד שני, יש מפלגה שניתן להגדיר כשמרנית: הליכוד, שקצת שכחה מהם הערכים והתוכניות האמיתיות שהיא רוצה לשמר. אנחנו לא מחויבים לדברי ז’בוטינסקי, הרצל, ברל. הציונות איננה דת, ואם היא דת, אנחנו, עכשיו, יוצרים אותה בגבורתנו היומיומית. עם זאת, רע הדבר שמפלגה כמו הליכוד מזגזגת בחזון ארץ ישראל ושאר הערכים הציוניים. הכל נעשה כל כך מעורפל, שרוב חברי הכנסת של הליכוד יתקשו לענות מה הם בדיוק רוצים.
למצב הפוליטי הישראלי הזה נכנסו גם מפלגות מנהיג. גם הליכוד היא מפלגת מנהיג במידה מסוימת. קל לשבח את נתניהו, ניתן לראות את ההישגים שנעשו בתקופת שלטונו, קשה למצוא אדם ברמתו הפוליטית, אני כמעט כועס על עולם הפוליטיקה שלא הצליח למצוא מישהו שיכול להיות תחליף לרמה הזו, אבל עם זאת, יש סיבה לחשוש ממפלגות מנהיג. שרון העלה את החשש הזה לדרגת פרנויה.
השחיתות הגדולה ביותר היא גניבת קולם של הבוחרים. הבוחר יכול להניח שמפלגה היא בעד תמיכה בהתנחלויות או כמהה לפנות אותן, אבל קשה לסבול, כי כנסת שנבחרה לשם הגשמת אחת משתי הדרכים - תבצע לבסוף את הדרך השנייה. אי אפשר לקבל שמנהיג שעלה בכוח אמון הבוחרים יאמר שהאמון שנתנו בו מעניק לו רשות לזלזל בבוחרים, כי בגדולתו ובתבונתו הוא בטוח שהדורות הבאים ישבחו אותו (ויותר דחוף: שהדור הזה של התקשורת יאתרג אותו).
בתוך המצב הסבוך הזה של הפוליטיקה הישראלית צומחות כיום תופעות של רמאות פוליטית גלויה. תופעות כמו הליכודניקים החדשים, למשל. אולי לא כל הליכודניקים החדשים מתפקדים כדי לגרום לליכוד לבצע הפוך מרעיונות הליכוד, אבל אני מכיר צעירים שאומרים זאת בגלוי כשהם באים לגייס חברים להצטרף למחתרת הזו.
גם גבאי, שרוצה “קהלים חדשים", מנצל את אווירת האי־בהירות הרעיונית, ופונה כמין ליכודניק מחופש אל בוחרי הליכוד בקריאה להצטרף לעבודה. כולם יודעים שזו טכניקת חיזור, כולם יודעים שאחרי הבחירות הוא לא יעשה את מה שהוא אמר. עם זאת, כולם יודעים שגם הליכוד לא זוכר בדיוק מה המדיניות שלו.
לא פעם הפוליטיקאים שלנו תומכים בתוכנית זמן רב לאחר שראוי היה לוותר עליה, ואחר כך נעשים סנגורים לדרך ההפוכה. אין להם זכות לעשות כך, הם לא נבחרו כדי לעשות כך. אם יש סכנה לדמוקרטיה זו גם אווירת האי־אמון הזה בין הבוחרים לבין הנבחרים. העלאת שכרם של חברי הכנסת בימים אלה, תוך אטימות, היא עוד סימפטום למרחק שנפער בין הנבחרים לבוחרים, ברגע שהם נבחרים.