היום חל יום ההולדת של ילד ושמו ישוע, ולכן הרמתי טלפון למישהי שכבר בירכתי אותה לפני גיוסה לצה”ל, שמה רָגְדָה ג’ראסי. היא ערבייה נוצרייה, אבל היא לא אוהבת כשקוראים לה ערבייה. אמרתי לה: “את לא זוכרת אותי ודאי, אבל אני רוצה לברך אותך בכריסמס שמח”. היא אכן לא זכרה אותי, ולא פלא. הצלצול הקודם שלי לברך אותה לגיוסה היה לפני ארבע שנים. זה היה שלושה ימים לפני גיוסה, היה לה מספיק על הראש מכדי שתזכור טלפון ממישהו שהיא לא ראתה.
עם זאת, היא שמחה מאוד על הברכה אז, ושמחה גם עכשיו. “את עוד בצבא?” שאלתי, שוכח כמה מהר עובר הזמן ומשנה סדרי חיים בגיל שלה. “לא, אני כבר משוחררת היום. אבל אני עושה מילואים”, היא אמרה לי. “איך היה השירות הצבאי?” שאלתי. “נהדר” היא ענתה, “הייתי חוזרת עכשיו שוב”. זו לא הייתה שיחה ארוכה. רק אמרתי לה שאני זוכר כמה היא אוהבת אותנו, ולכן רציתי להראות לה גם כמה אני אוהב אותה ומבקש לאחל לה חג שמח.
הפלסטינים מנסים להשתמש בעובדה שישו נולד בארץ ישראל. ראיתי פוסטרים עם ציור של הילד היהודי שלנו וכתובת: “לפני 2,017 שנים נולד פלסטיני” או ספר שכותרתו “ישו, המורד הפלסטיני” ועוד הכרזות שישו היה פלסטיני. ברור שאין להתעלם מהסבל שעבר העם שלנו בשם אותו ילד יהודי. לו פרדיננד ואיזבלה (אגב, ראיתם את הסדרה “איזבל”?) לא היו מגרשים את היהודים בשם אותו יהודי מנצרת, משפחת עוזיאל הייתה חיה עדיין בספרד, ואולי מצביעה היום בנושא קטלוניה. נכון, אם הרומאים לא היו מגרשים אותנו מארצנו, משפחת עוזיאל הייתה חיה עדיין בישראל, אבל אותם רומאים שגירשו את היהודים ממולדתם, הם אלה שהרגו בדרך הזוועתית ביותר את אותו יהודי צעיר, על לא עוול בכפו. עוד יהודי שנרצח על ידי רשעות גויים.