אני אדם נחמד מדי. זה נורא. ממש־ממש נחמד. נחמד בצורה חולנית. ברור לי שכשאמות כולם יגיעו לשבעה ומרוב סיפורי נחמדות שיספרו עלי אנשים ילכו להקיא בשירותים. אבל אני לא מצליח לשלוט בזה. לא מצליח להשתלט על זה. וזה לא שאני לא מנסה. הנה, ממש לא מזמן, לפני כמה חודשים בלבד, בראש השנה העברי, קיבלתי החלטה אישית לשנה החדשה - להפסיק להיות נחמד, להפסיק להתחשב בכולם, להפסיק לדפוק חשבון לכולם. זו הייתה החלטה נכונה, אבל לצערי לא בדיוק הצלחתי ליישם אותה.



כמה ימים לאחר כניסת השנה העברית החדשה הגעתי לקופת החולים לבצע בדיקת דם. ישבתי על הספסל מחוץ לחדר האחות וחיכיתי לתורי. פתאום קלטתי מישהו מבצע מחטף ופשוט משתחל לחדר האחות בלי לספור אותי. ללא ספק, מהלך ישראלי מגעיל.



מיד הבנתי שהנה הגיעה ההזדמנות שלי ליישם את ההחלטה החדשה. הפעם אני לא עובר על זה בשתיקה. חיממתי את עצמי, קמתי ממקומי והתחלתי לדפוק על הדלת בחוזקה עד שהאחות פתחה לי וקיבלה אותי בפרצוף זועם ובווליום גבוה: ״איפה הוא? איפה הנבלה הזה?״.



״מי?״, שאלה האחות.



״הנבלה שעקף אותי כאילו אני לא כאן, כאילו הדם שלי שונה מהדם שלו״, הרמתי את קולי. ״מי הוא חושב שהוא, החרא הזה?״. ואז ראיתי אותו בזווית העין, ״הנה הוא, עליו אני מדבר״, צעקתי ואמרתי לו ישירות בלי להסיט את המבט: ״צא, צא החוצה וחכה לתורך. נראה לך שתעקוף אותי ככה בלי לדפוק חשבון?״. פתאום קלטתי משהו קצת מוזר. האיש החזיק מטאטא ושקיות אשפה. ״זה המנקה״, אמרה האחות, ״מה אתה רוצה ממנו?״.



כבר באותו היום קיבלתי טלפון מרופא המשפחה, שאמר לי שקופת החולים מסבסדת טיפולים קוגניטיביים־התנהגותיים לשליטה בכעסים. ״אבל אני הכי לא״, הסברתי לרופא המשפחה. ״זה בדיוק ההפך, הבעיה שלי היא שאני ההפך, הבעיה היא שאני נחמד״.



״אז למה אתה צועק?״, הוא שאל.



״כי זה חלק מההחלטות שלי לשנה החדשה. החלטתי לשנות גישה ולא להיות נחמד בשום מחיר״, הסברתי והבנתי פתאום כמה מופרך זה נשמע.



לאחר התקרית הזו, כשהרגשתי שקצת הסתבכה והלכה לכיוונים לא נעימים, הגעתי למסקנה שאולי כדאי שאתחיל בצעדים קטנים ואתמקד בדברים פשוטים ויומיומיים, כמו למשל כתיבת מיילים. ניסיתי לסיים מיילים בלי לקנח ב״שיהיה לך המשך יום מושלם!״, אבל האצבעות כאילו לא נתנו לי. הרגשתי שזה גדול עלי. העול הנפשי רבץ עלי. מיד התחלתי לחשוב על כל אותם נמענים שאני צריך לשלוח להם מיילים קרים והענייניים בלי שאוכל לדלל את הקרירות באיזו ברכה חמימה לקראת הסוף, ופשוט לא יכולתי לעמוד בזה. החלטתי להקפיא את עניין המיילים.



אם תשאלו את מיטב הפסיכולוגים, סביר להניח שהם יאמרו לכם שהנחמדות הזו איננה תורשתית אלא עניין נרכש שנידונתי אליו בשל נסיבות חיי, שהביאו אותי למשפחה מאמצת כבר בגיל מוקדם. ואם תרצו הסבר קצת יותר מתקדם, הם ודאי יאמרו לכם שמנקודת המבט הפסיכולוגית הקלאסית אפשר להגדיר את הנחמדות הכרונית שלי כסוג של ״מנגנון הישרדות״ של מי שגדל כ״אופציה״ בכל מיני בתים ונאלץ להוכיח ששווה להשאיר אותו שם.



אבל האמת היא שזהו לא המקום והזמן להתלונן. עכשיו הזמן לשנס מותניים ולנקוט צעדי ייעול. אולי מה שלא הצליח בתחילת השנה העברית יצליח בתחילת השנה האזרחית. כן, זו הולכת להיות ההחלטה שלי לשנה האזרחית החדשה, שנת 2018: להיות פחות נחמד (אבל בלי לעורר מהומות חסרות הצדקה בקופת חולים). זו תהיה שנה נהדרת. אסנן שיחות בלי להרגיש רע, אחזיר מנות במסעדות, לא אאחל ״שיהיה לך יום מקסים״ לאיש, לא אקשיב לאף עצה של אף אחד ואבהיר לכולם שהאמת היא שאין לי סבלנות לכלום ואני מתעניין רק בעצמי. כי אני סיימתי להיות נחמד. עדכנתי גרסה, אני ליאור 2.0 וכבר לא האדם הלבבי שהייתי. כן, זה יהיה נפלא. איזו שנה זו תהיה.



אתם יודעים מה? האמת היא שבכלל לא בא לי להמשיך לכתוב. הנה לכם. אני מפסיק לכתוב את הטור הזה ברגע זה בלי להגיע לפואנטה ובלי שורה תחתונה, ותעשו עם זה מה שבא לכם. אותי זה לא מעניין, כי סיימתי להתחשב בכולם כל הזמן. זוהי נקודת ההתחלה של שדרוג עצמי אל עבר האדם החדש שאני הולך להיות.



טוב נו, האמת היא שיש עוד יומיים עד השנה החדשה ואתחיל להיות בלתי מנומס בעליל. אז עד אז שיהיה לכם סוף שבוע נפלא ומושלם ומקסים.