"אצלנו מדברים מהבוקר עד הערב על ראש ממשלה שמקבל סיגרים ושמפניה משני מיליארדרים, אבל ראש ממשלה קודם, שקיבל חווה של 3,800 דונם משלושה מיליארדרים, שכחנו מזמן. מהצוללות לג'קוזי, מהג'קוזי לביבי טורס, מביבי טורס לראשון טורס, מראשון טורס לראשון לציון. הכל אותה נוסחה: שערוריות והבטחות, הבטחות ושערוריות. שום דבר לא משתנה באמת".
חי נפשי, לא נגענו. את המונולוג המושחז הזה מפציץ בימים אלה ארז שפריר, בווירטואוזיות ראויה לציון, בהצגה בעלת השם הארוך והמשונה, "חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק" בתיאטרון החאן. כשמעירים לו בהצגה שהמונולוג דלעיל לא כתוב במחזה של דאריו פו האיטלקי, הוא מגיב בארסיות: "אבל אני אוהב קצת ארסיות פוליטית".
כששפריר נשאל אם ראוי לעולל כך לפו, שהחזיר לפני שנה את נשמתו לבורא, הוא משיב: "אתה חושב שאנחנו המצאנו את השחיתות? פו כתב על השחיתות שהייתה בכנסייה באיטליה ועל השלטון הפשיסטי, שהיה בארצו בעת כתיבת המחזה. אנחנו חשבנו שמן הראוי ללכת על עיבוד יותר אקטואלי ויותר אותנטי מבחינתנו. זו לא המצאה שלי. את המונולוג שאני משמיע, הכניס להצגה הבמאי שלה, מיקי גורביץ'".
מיקי שאל אותך אם תהיה מוכן לירות את המונולוג הזה?
"בוודאי. בתרגום של נסים אלוני להצגה שהוצגה בהבימה ב־81', והייתה הראשונה שמיקי ביים בתיאטרון רפרטוארי, היו דברים שלא עמדו במבחן הזמן. נראה לי שהעיבוד המעודכן של מיקי מביא משהו מטלטל, שחשוב להשמיע אותו בימים אלה, בהצגה בעלת זיקה פוליטית־חברתית, שהיא מאוד אקטואלית גם היום".
אתה משתתף בהפגנות נגד השחיתות?
"אני מזדהה איתן, אבל לא פנוי להן מפני שאני עסוק בתיאטרון, כך שאני פותח את הפה שלי על הבמה ולא בשדרה. זאת ההפגנה שלי, ואני מקווה שהדברים שאני משמיע נופלים על אוזניים קשובות".
המפגין ארז, לאן נגיע עם השחיתות שפשתה במקומותינו?
"אני מאוד מקווה שלא נידרדר לתהום, כי המדרון מאוד חלקלק, ומי יודע לאן נגיע. לפחות התיאטרון מציב איזשהו תמרור אזהרה, ולא רק מציג הצגות מיינסטרימיות".
אתה באמת חושב שהמחאה שלכם על הבמה מסוגלת להזיז משהו, או שהכלבים נובחים והשיירה עוברת?
"המציאות עולה על כל דמיון. אני שואל את עצמי אם לתיאטרון יש כוח להשפיע, ולא בטוח בכך. נראה שהעידן של הצגה כמו 'מלכת אמבטיה', עם מהומות באולם ומחוצה לו, חלף מזמן".
איך לדעתך היה מגיב דאריו פו, לו היה יוצא מקברו ובא לראות אתכם?
"אני חושב שבמקרה כזה הוא היה מאוד מרוצה מאיך ששמרנו על הרוח האנרכיסטית הפרועה של הקומדיה, ולא מוותרים על המסר שיוצא כשכל המסכות נושרות".
מבחינת שפריר (54), המככב בחאן מ־2006, תפקידו בהצגה הנוכחית, בתור פסיכי המתחזה לחוקר, הוא בבחינת פיצוי מושלם על כך שתפקיד החלומות שבו הוא חושק, בהצגה הצ'כובית "הדוד וניה", נמסר לעמיתו, אריה צ'רנר. "אני אמשיך לחלום את החלום הזה עד שיתממש", הוא מבטיח בחגיגיות, "ועדיין נותרו הרבה פסגות שאני רוצה לכבוש".
שפריר, משתולל סדרתי בהצגות, חוגג הפעם כהוגן כשהוא משחק דמות המחליפה דמויות באופן אובססיבי. "כשאני על הבמה, אני לא מסוגל לא להשתולל, כי אחרת אירדם", הוא אומר, אגב חיוך ממזרי.
כמושתל כליה, אינך מסתכן?
"לא צריך לדאוג. הכל בסדר. טפו, טפו, טפו, מבחינה רפואית הכל זורם".
בראיון ב־91' אמרת לי שאתה חולה פדנטיות. איך שומרים עליה כשמשתוללים?
"מיקי במאי קפדן ואני שחקן קפדן. מדובר בשני אנשים כמעט כפייתיים לגבי כל פרט. אולי זה נראה ספונטני, אבל הכל בשליטה, ויש סדר בבלגן".
בלגן לא חסר בהצגה השנייה שבה הוא מככב בימים אלה, "נפוליאון חי או מת", מאת נסים אלוני. "כל מחזה שלו הוא חגיגה אחת גדולה", אומר שפריר, שממשיך לרוץ עם תפקיד ארגון בהצגת "החולה המדומה", וגם זכה לאחרונה בפרס הבימוי על ההצגה "מוף ומוריס" במדיטק.
היכן אתה נח מכל הטירופים? אתה בקבוצת הדייגים בחאן?
"כשאומרים לי 'בוא לדוג', אני משיב שלא אלך לעמוד על שובר הגלים באחת בלילה ולחטוף רוח בפרצוף בשביל דג. יש לי פטור. אני מעדיף לעשות יוגה. שם אני נרגע".