עם כל רוח הנעורים השובבה שנושבת משיריו, הפזמונאי יורם טהרלב יגיע לגבורות ברביעי הקרוב. "אני לא צעיר ולא שובב, אלא כבר זקן", הוא מקבל בנימה מפוכחת את ציון הדרך בחייו. "אני מקבל את הגיל כרע הכרחי, אין מה לעשות. אשתדל להמשיך למצות את היכולות שלי כמעט בכל פעילויותי הישנות".
טהרלב, שזקנו העבות הלבין כליל, לא ייתן לגיל, לדבריו, לפתות אותו להוריד ולו במשהו את הרגל מהדוושה. בכוונתו להמשיך להתרוצץ ברחבי הארץ עם המופע שופע הקריצות שלו, "קום והתעלף בארץ", על משקל "קום והתהלך בארץ", עם עדכונים מתבקשים לרגל שנת ה–70 למדינה, כשאיתו הזמרת דלית כהנא והקלידן עופר כץ.
"ההופעות האלה נותנות לי שמחה ובריאות", אומר טהרלב, מחברם של להיטים כמו "אתה לי ארץ", "גבעת התחמושת", "חשמל בכפות ידיך", "נח" ועוד. "אני מרגיש שהאנשים כמהים לשמוע דברים מהסוג שאני מביא להם ובהם אני משלב הומור עם יהדות, ציונות וארץ ישראל, נושאים שבדרך כלל לא עולים בהופעות סטנד–אפ. אני מגיע לכל מקום שמזמינים אותי אליו, כמובן מעבר לקו הירוק והמרחקים לא מרתיעים אותי. פיזית, אני לא מתאמץ יותר מדי בהופעות. הרי אני לא נותן בהן קטעי מחול. בסך הכל אני יושב על כיסא גבוה, מדבר ומאלתר".
הבריאות של טהרלב בסדר, הוא אומר. הבנאדם שומר על כושר הן באמצעות הליכות והן באמצעות משחק שחמט ופתרון תשבצי היגיון. "יצר המשחק מלווה אותי כל החיים", הוא מצהיר. זירת ההתמודדות של מי שהיה אלוף הנוער של הקיבוץ המאוחד עברה לאינטרנט, ודרכו הוא מתמודד עם יריבים מסביב לעולם, שאינם יודעים ששותפם למשחק חתום על חלק ניכר מהפסקול של ישראל. "בשבילי זה תענוג המעמיד אותי במבחן בלתי פוסק ומאפשר לי חשיבה מחוץ לקופסה כמו בפזמונים שכתבתי", הוא אומר.
כשנולד טהרלב בבית החולים של העמק, כתב בהתפעמות אביו, חיים טהרלב, האופה הפייטן של יגור: "אל הנער הזה התפללתי, האל/ ובטרם זרע עוד ברחם/ הקדשתיו לעמל בשדמות יזרעאל/ לעמוס עול עמו עלי שכם". בנו עזב בצעירותו את המשק, עשה סיבוב בערי גוש דן עד שהשתקע למשך שנים רבות בהרצליה, בנוף כפרי שהזכיר את הקיבוץ. בשנים האחרונות, לאחר נישואיו בשלישית, תקע יתד בצנטרום של הפיילה, בכיכר המדינה בתל אביב.
זה מה שציפה ממך אביך?
"מה שאבי ציפה, הוא ציפה. אני חי כיום בהתאם לגיל שלי בבניין במרכז העיר. יורד כמה מדרגות מהבית ומתחיל את היום בקריאת עיתונים בבית הקפה הסמוך. ככה מתאים לי כעת, אם כי אני לא נהנה מכל ההיצע התרבותי שיש בתל אביב, הגם שקל להגיע לסרטים ולהצגות".
התברגנת בשלב מתקדם בחייך.
"ממש לא התברגנתי, בוודאי לא באורחות חיי ואני מקווה שגם לא במחשבותי. נראה לי שאחרי הכל נשארתי מרדן כפי שהייתי, אם כי לא יותר מדי".
מרדן נגד מי, נגד מה?
"מרדן ביצירה שלי, שבה אני מחפש כל פעם נתיבים חדשים ולא קופא על שמרי, דבר שמביא לכך שאף פעם אי אפשר לדעת מה תהיה היצירה הבאה שלי ולאיזה סוג של חומר אכנס, כפי שבפזמונים תמיד השתדלתי למצוא כיוון חדש".
מרדן מבורגן?
"בוא נגיד שהקיבוצניק אף פעם לא יצא ממני, למרות שכבר לפני 50 שנה יצאתי מהקיבוץ. איך אמר פעם ביאליק? 'אני ביקרתי בהרבה ערים גדולות בעולם, וראיתי גורדי שחקים שראשם בשמיים. אבל אף אחד מהם לא היה גבוה כמו ערימת הזבל של האיכר שגר על ידנו כשהייתי בן 5'. ואילו אני הרבה פעמים מרגיש שהנוף של הילדות מלווה אותי לאורך כל חיי ונותן לי פרופורציה על החיים".
עזר כנגדו
המרדנות של טהרלב היא עד גבול מסוים. מי שכתב משירי האהבה היפים בזמר העברי הוא גבר של נשים. "אני צריך עזר כנגדי", הוא מעיד על עצמו. "לדעתי, אדם בלי אישה הוא לא אדם שלם, כי הוא זקוק להדרכה של אישה, בפרט אם היא חושבת אחרת".
שלוש פעמים התייצב מתחת לחופה. "מבחינת משרד הפנים אני נשוי, גרוש ואלמן גם יחד", טהרלב מעיר. תחילה נשא לאישה ב–63' את המשוררת נורית זרחי, לאחר שהכירו בלימודיהם באוניברסיטת תל אביב. מנישואיהם יש לו שתי בנות (רוני - ציירת, ואראלה - עיתונאית). הקריירה המפוארת שלו כפזמונאי ניצתה הודות לתושייה שלה.
מעשה שהיה, כך היה. בשישי אחד, כשעמדה למסור את בגדיהם למכבסת הקיבוץ, שבו העבירו את שנת נישואיהם הראשונה, הבחינה בדף מקופל שבצבץ מכיסו. בו היו מילות השיר "את ואני והרוח", שאותו שרבט טהרלב כדי להעביר את הזמן בנסיעה מיגור לתל אביב, שבימים ההם ארכה הרבה יותר מאשר היום. "זה שיר נחמד", חיוותה את דעתה זרחי, אז משוררת בראשית דרכה, והציעה לשלוח אותו להלחנה.
טהרלב קנה את הרעיון ושלח את השיר למלחין היחיד שהוא ידע את כתובתו: נחום היימן, בית אלפא. תוך זמן לא רב הדהד השיר מעל גלי האתר בביצוע צמד הפרברים. זה היה שירו הראשון של טהרלב אשר התפרסם. לימים התברר לו שזה לא היה שירו הראשון שהולחן, לאחר שהתגלה כי שיר שפרסם ב"ניבים", מביטאוני ההתיישבות העובדת, הולחן בידי המלחין אפרים בן–חיים מקיבוץ קריית ענבים, שהתפרסם עם השיר "שדות שבעמק", שאותו כתב עם המשורר לוי בן–אמיתי, איש קיבוץ דגניה ב'. השיר של טהרלב, שאותו הלחין בן–חיים, לא בוצע מעולם ונשאר בכתובים.
והשיר הראשון שכתבת על אמת?
"לא אמצא אותו. הוא נעלם בסערת 'השבת השחורה' של 46', כש'הכלניות', הצנחנים הבריטים חובשי הכומתות האדומות, פשטו על קיבוץ יגור עם טנקים בחיפוש אחר נשק. כשהסתיים החיפוש רצתי אל חדר המגורים של הורי וראיתי בו מראה לא ייאמן של הרס. הארון, ובו מחברת השירים שלי, כזאת עם קישוטים שהורי הביאו לי מחיפה, היה הפוך. ככל שחיפשתי, לא מצאתי את המחברת ולא הצלחתי לשחזר את השיר הראשון שכתבתי".
שנתיים לאחר גירושיו של טהרלב מזרחי, ב–76', בתום 13 שנות נישואים, נשא הצבר הגזעי לאישה את לינדה, עולה חדשה מארצות הברית ומורה לאנגלית. ב–2011, לאחר שהיו נשואים 33 שנה, היא נפטרה ממחלה. מנישואיהם טהרלב הוא אב לדניאל, הפועל בתחום ההייטק, ולמיכל, אומנית, מעצבת תכשיטים מצליחה.
שלוש שנים לאחר שהתאלמן, נשא טהרלב לאישה את בתיה קינן, מי שהייתה דוברת משכן הנשיא בתקופת נשיאותו של עזר ויצמן. כתל אביבית ותיקה הייתה אחראית למעבר שלו לעיר הגדולה. "הכרנו בבית סוקולוב", מספר טהרלב, משחמטאי בית העיתונאים, ונותן להבין שיש דבר כזה שנקרא אהבה מאוחרת.
הוא סב לשבעה נכדים וסבא רבא לנינה, העונה לשם נינה. "נכדים זה אושר גדול", מצהיר טהרלב וסבור שאולי יש בכך משום פיצוי על שאביו, אשר נפטר בדמי ימיו, בגיל 49, לא נהנה מנכדים. "יונתן, הנכד הבכור שלי, שהוא קולנוען, לקח את נינה, בתו, לבקר ביגור. שם הייתה להם חוויה כשהם פגשו את הגננת שלי, בת ה–106. שגננת תפגוש נינה של תלמיד שלה, זה משהו שלא היה".
"כל הנכדים שלי מפתיעים ביצירתיות שלהם", מתברך טהרלב הסב. אחת מהם, קמה ורדי, היא זמרת שהתמודדה ב"אקס פקטור", וסבה הגאה, שאיננו חסיד גדול של תוכניות הריאליטי המוזיקליות, אף ליווה אותה לתוכנית. שם התברר שלמשורר הידוע כמאהב המובהק של ארץ ישראל יש נכדה הכותבת, שרה ומקליטה באנגלית.
"קשה לי שהנכדה שלי, שכותבת מאוד יפה, עושה זאת באנגלית. אני מקווה שזה יעבור לה. כמה שירים שכתבה בעברית מרגשים מאוד. כשהיא התארחה במופע שלי היא שרה בעברית וזה היה מוצלח".
אם בכתיבה עסקינן, נצפית כותב באייפון שלך.
"בוודאי. שני הספרים האחרונים שלי, 'שמחת תורה' ו'על פרקי אבות', נכתבו כך בבית קפה, כשבשלב הבא אני שולח אותם למחשב הביתי שלי, שהוא מחשב נייד. אולי הצלתי בכך כמה יערות".
התרבותניק של המשק
ספרים היו תמיד נשמת אפו בקיבוץ שבו גדל, למרגלות ההר הירוק תמיד, הוא הכרמל. "בקיבוץ גדלתי כילד טבע", הוא נזכר. "הכרתי אינסוף צמחים ובעלי חיים, כולל חיות טרף. זיהיתי את קולות התנשמת. תפסתי במו ידי צפרדעים, צבים, זיקיות, לטאות וקיפודים, גם דגתי דגים בקישון".
בספרו "משק יגור טיוטה", כתב טהרלב: "חנה סנש טיפלה בי כשהייתי תינוק/ דוד שמעונוביץ שאל לשמי כשהייתי בגן/ ברטונוב הזקן צבט את לחיי בכיתה א'/ אשר ברש צלע איתי בדרך לכפר חסידים/ יצחק שדה עבר על ידי במכנסיים קצרים". האומנם?
"הכל היה אמת לאמיתה", הוא מוכן לחתום. "חנה סנש נשלחה מהקיבוץ שלה, שדות ים, לעבוד ביגור. כפי שסופר לי, היא הייתה המטפלת שלי, מה שכמובן אני עצמי לא זוכר. כתרבותניק של המשק, אבא שלי אירח אצלנו אומנים שהופיעו בחדר האוכל, כולל הסופר אשר ברש, שאכן טייל איתנו בצליעה עד כפר חסידים. ויצחק שדה, שקראו לו 'הזקן', למרות שלא היה עדיין זקן, חי באותן שנים ביגור".
בקיבוץ החל הרומן שלו עם המוזיקה ברגל שמאל. "יהודה שרת, אז שרתוק, מלחין 'ואולי', היה המורה למוזיקה שלנו", מעיד טהרלב. "הוא היה איש קשה וקפדן, שסילק אותי מהמקהלה ולא שיתף אותי בשיעורי החלילית. לפחות מכל הנזיפות שנזף בי בכיתה, למדתי ממנו עברית שאין כמותה".
כשחזר למשק משירותו הצבאי ככתב "במחנה", לא ידעו מה לעשות עם התכשיט. "לא הייתי חקלאי מבוקש", הוא מודה. "התנסיתי בעבודות חקלאיות שונות, בהן רפתן, לולן, כוורן, בוצר ענבים, מוסק זיתים ומעמיס חבילות חציר - ולא הצטיינתי בכלום. אז נהייתי עורך 'במחנה גדנ"ע' ו'במחנה נח"ל' ובהמשך - עורך בהוצאת משרד הביטחון".
כוותיק בעצמו, אני מבקש את התייחסותו של טהרלב למצוקת האומנים הוותיקים, נושא שעלה לכותרות. "צריך לדאוג כולם, גם לנגרים ולבעלי מקצוע ותיקים אחרים, לא רק לאומנים ותיקים", הוא מביע את דעתו. "אני לא רואה סיבה להפריד אומנים מבעלי מקצועות פחות זוהרים. מי שמחפש צדק חברתי, כנראה לא מתכוון לאומנים ותיקים אלא לכולם".
כשחברך ושותפך ללא מעט שירים, נחצ'ה היימן, נקלע למצוקה, היכן היית?
"ברור שלא יכולתי לעמוד מנגד ועזרתי לו. היה קשה לראות את זה. לא הייתי רוצה להיות חורץ דין, אבל דווקא במקרה של יוצר כמו נחצ'ה נראה לי שהיה מקום לכך שאקו"ם, גוף הפועל למען זכויות היוצרים, יסייע לו. אני מקווה שכך אכן היה".
ובאשר להפגנות נגד שחיתות?
"אני לא משתתף בהפגנות, אבל השחיתות במדינה, במיוחד בצמרת, מפתיעה אותי בהיקף שלה והיא מקוממת ומרגיזה אותי. התופעות האלה אינן חדשות ומלוות אותנו לאורך כל ההיסטוריה".
המחאה לא הכי נוכחת ביצירה שלך?
"אתה צודק. כתבתי מעט שירי מחאה. אף פעם לא השקעתי בכך אנרגיה יצירתית, גם לא בקנטרנות או בשנאה. כאן אין הרבה מה לחדש. כמעט כל מה שקורה, כבר קרה. אני מעדיף להשקיע את יצירתי ואת הזמן שלי בדברים שאני יכול לתרום להם תרומה שאחרים לא תורמים".
נהייתי שחקן
הוא נזהר תמיד מלהיגרר לאמירות פוליטיות. "יש לי דעות משלי על כל מה שקורה, אבל אין לי חשק לצאת למלחמה עליהן", טהרלב מספר בנימה החלטית. "אני לא חושב שדעתו של אומן יותר חשובה מדעתו של נהג מונית. השליחות שלי בעולם היא בפירוש לא פוליטית, מה גם שיש לי ספק ביכולת של שירים לשנות דברים".
שנים רבות התבטאה שליחותו של טהרלב בשירים שכתב ונהיו הפסקול של הארץ ובבואה של נופיה. הוא הרבה לכתוב לפסטיבלים וללהקות צבאיות, אך עם הזמן התעייף מכך. כבר ב–81', שנה לפני ש"הורה" שלו בהלחנתו ובביצועו של אבי טולדנו, כמעט זכה באירוויזיון, ושנים אחדות לפני להיטיו הגדולים "קום והתהלך בארץ" (בלחנו של יאיר קלינגר) ו"עוד לא תמו כל פלאייך" (בלחנו של רמי קלינשטיין), אמר לי במפתיע בראיון: "כתיבת פזמונים כבר לא מרתקת אותי כפי שריתקה אותי בהתחלה. יותר מעניין אותי להקריא חומר שלי לפני ציבור, עם מגע ישיר עם הקהל שאני אוהב ולכתוב ספרים".
"נהייתי סטנד־אפ קומדי", סיפר בראיון כעבור עשור, ב–91'. "עם הזמן אני נהיה יותר ויותר שחקן ואוהב את זה ואת ההרגשה הנהדרת, כשאפשר לגרום לקהל לבכות ולצחוק בהפרש של כמה שניות באמצעות כמה מילים בלבד. פחד במה? אני לא מכיר דבר כזה, אלא אם כן אני לקראת מופע חדש ואז יש תחושה של הליכה אל הבלתי נודע".
טהרלב אף פעם לא יצא מגדרו נוכח התופעה ההולכת ומתרחבת של זמרים הכותבים לעצמם את שיריהם, מילים ומנגינה. "מבחינת הטכניקה של הכתיבה הדור הולך ופוחת", הלין בראיון ההוא. "הם שוברים משקלים ולא מקפידים על חריזה טובה ומנפצים מסגרות לפני שהם מכירים אותן. בסופו של דבר האוזן של הקהל תקבע מה יישאר ומה ייעלם".
כבר בגיל 50 חדל כמעט כליל לפזמן, מה שעד היום מעורר תמיהה. "תמה העונה/ תמו נעורי", כתב בשיר "בפרדס ליד השוקת". "כשהרגשתי שאולי אני לא שייך יותר לתחום הזה, החלטתי בהחלטה קרה 'לעשות פוס' ולהתרכז בכתיבת ספרים ובהופעות", הוא מספר. "יום אחד אמרתי לעצמי: 'יורם, כתבת כל כך הרבה שירים, מספיק!'. אז נהיה ברור לי שאת השירים הגדולים שלי כבר כתבתי ואם אוסיף לכתוב, זה כבר לא ישנה".
טהרלב, "גרופי של ספרות המחשבה היהודית" כדבריו, המציא את עצמו מחדש כמחבר ספרים בנושאים יהודיים. בראשית שנות ה–90 הוציא את "וטהר לבנו", ספר סאטירי שבו הגיש בעיצוב של דפי גמרא פירושים על ענייני מוסר בימינו, על בסיס ספר מוסר יהודי מהמאה ה–17. אגב, אותו ספר הסב לו זימון לבד"ץ של העדה החרדית, במאה שערים, שם הצטווה (לשווא) בטקס מסתורי לשרוף את כל עותקי ספרו.
בשבחי העברית הנרמסת
ובמעבר חד, כשאני שואל אם תופעות כמו עומר אדם ועדן בן–זקן מדברות אליו, עונה טהרלב: "האמת היא שקשה לי לעקוב אחר זמרים חדשים; אני בקושי עוקב אחר הישנים. רבים שאני שומע, אני לא מכיר אותם. אני יודע שיש זמר כזה, עומר אדם, אבל לא מכיר אפילו שיר אחד שלו. לעומת זאת, את השירים של סטטיק ובן–אל אני מכיר. הם מוצאים חן בעיני".
עם הטודו בום?!
"לא התכוונתי לתכנים של השירים, אלא לכיף שהם מביאים בתלבושות שלהם ובשמחה שבהם הם מופיעים. בכך הם ממלאים שליחות נהדרת".
נניח שהם עושים שמח, אבל זאת התרבות שלנו?!
"הם כרגע הפופולריים ביותר, אבל לא מייצגים את כל התרבות. החלק שלהם, בתור זמרים צעירים שבאים לעשות כיף לקהל, זה מה שמוצא חן בעיני".
והעברית הנרמסת בראש חוצות?
"אומנם העברית נרמסת ואנשים מדברים בשגיאות, אבל יש ביטויים יפים, הנוצרים בשפת הדיבור ולא על ידי האקדמיה ללשון העברית והם ממש מדליקים אותי. למשל, הבת שלי מטלפנת ואומרת: 'הילדים התעוררו והם שפוכים'. זה נהדר. מאוד ציורי. מאוד רענן. אני עוקב יותר מאשר מבקר. לו הייתי רוצה לבקר כל דבר, לא היה לי זמן לעשות את הדברים שלי.
"זה דרכו של עולם, שיש ביקורת. אבא שלי מאוד לא אהב את השירים ששמע בעוד שאני אהבתי אותם. אולי לא תאמין, אבל הוא שנא את להקת הצ'יזבטרון, כאשר לעומתו ממש אהבתי את השירים שלה מאוד. אולי ביני לבין הנכדים שלי, כשהם שומעים מוזיקה, יש אותו הבדל. ואם נחזור לעברית, יש שגיאות שמקוממות אותי, אבל אני לא מעיר עליהן וזה עובר לי ליד האוזן. כך לדוגמה מישהו כותב אלי במייל: 'לא ידעתי שגם את השיר הזה רשמת. שאתקן לו ששירים לא רושמים? לא!".
בטאבו של השפה חתום טהרלב על לא מעט הברקות לשוניות, אך בדרכו הקלילה והעמוקה גם יחד שפת הדיבור שלו איננה הדוקה מדי ומתפלקות לו בה פה ושם שגיאות. "מחז"ל אפשר ללמוד שכאשר אתה מדבר, אתה צריך שישמע הזולת את דבריך ולא משהו אחר", הוא מבהיר. "כשאתה כותב שיר לשירה, זה אחרת מאשר כשאתה כותב שיר לספר והוא לקריאה".
הוא מביא דוגמה כיצד אי אפשר בדיבור לרדת לכל הדקויות: "הדבר קרה ביום של קרה. אדם כרה בור בחצר ביתו וקרע את שרוך נעלו. הוא כרע על ברכיו לתקן את השרוך וקרא למכרה: 'תראי מה קרה'. אמרה המכרה, שמה שקרה זה הרע במיעוטו, כולה שרוך אשכרה".
אי אפשר להיפרד מטהרלב בלי השאלה הנצחית מתי יזכה הוא, גדול הפזמונאים החיים בינינו, בפרס ישראל. כנראה, זה נמאס לו. "בוא, נעזוב את זה, קיבלו אחרים", הוא מגיב תחילה ואז מתעשת ומתייחס לשאלה: "אבל לא כל אלה שקיבלו היה מגיע להם, והסיבות להענקת הפרס לא תמיד אומנותיות".
אתה מצפה לפרס?
"לא, ממש לא. למקצוע שאני עוסק בו יש הכרה ציבורית ורבים מאוד מכירים את היצירה שלי. שנים לאחר שכתבתי את השירים, אני מקבל את התודה ואת האהבה של האנשים, גם את ההערכה שלהם. זה הפרס האמיתי שלי. אני לא כמו איזה פרופסור לפיזיקה או לכימיה, העושה את עבודתו במחשכים ופתאום הוא נחשף לציבור עם זכייתו בפרס. אם יחליטו להעניק לי את פרס ישראל, בכיף אקבל אותו ואם לא, לא קרה שום דבר".
אם תרצו, אין כמו המשפט הבא כדי לאפיין את יורם טהרלב. "חוץ מכישרון הכתיבה, ההומור הוא הירושה העיקרית שהוריש לי אבא", הוא מציין. "בעיני, הסתכלות הומוריסטית על כל מה שמסביב זוהי מתת אל".