יש אנשים שמכינים רשימות ויש אנשים שפשוט עושים. זו הייתה סטירת הלחי שקיבלתי בשבוע שעבר, כשהבנתי שאת רוב הזמן היקר והלא פנוי שלי אני מבזבזת על רשימות של דברים שאני צריכה לעשות ואף פעם לא מגיעה אליהם. למען האמת, ביומן החדש והמשוכלל שקניתי, המיועד לאנשים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז ומקושי בארגון מטלות בכל תחומי החיים, גיליתי שאני מעבירה את הרשימות הפחות חשובות, שאינן תלויות בדד־ליין של עבודה, מחודש לחודש, כותבת מחדש בכתב עגול וברור עד כמה שניתן בראש הרשימה ומתאכזבת בכל פעם לגלות שלא הגעתי לשם.



אין דבר שמספק אותי יותר מאשר לסמן וי ליד מטלה. וי ליד עמוד מטלות שלם גורם לי להתרגש כמו אוהד של ברצלונה שהקבוצה שלו מחסלת את מדריד בסופר קלאסיקו. אני מקפידה לסמן וי ליד עשרות הרשימות שמסתובבות אצלי בטלפון, ביומן וגם בדפים קטנים שמחלקים בכנסים, בישיבות ובבתי מלון, ושתלויים אצלי על המקרר, על המדפים ובשולחן העבודה והם מלאים באותן רשימות ותזכורות ודברים שצריך להספיק.



אני מתחילה לחשוב שאני אישה אובססיבית לרישומים. הרי מספיקה רשימה אחת עם תזכורות מצפצפות כדי לזכור שיש כביסה שצריך לאסוף או קפסולות


קפה שצריך לקנות, או רואה חשבון שצריך להגיש לו דוח. ועדיין, משהו בי לא שקט אם אין לי מול העיניים בכל רגע נתון רשימה.



רשימות לא תמיד שלטו בחיי. למען האמת, בעבר הסתובבתי כילדה מבולבלת בעולם עם ארסנל של מטלות שונות ומשונות על הראש, שמעליהן ריחף כל הזמן החשש שאשכח משהו. הפחד הזה שהפך לחרדה של ממש היה גורם לי לחזור לעתים על עקבותי כשהייתי נוסעת מרחק רב מבית הורי לבית הספר, רק כי הייתי משוכנעת ששכחתי לנעול את הדלת. מעולם לא מצאתי את הדלת לא נעולה, אבל אי־הידיעה הטרידה את מנוחתי עד כדי סיוטים של פורצים שנכנסים הביתה ומרוקנים את הכל.



לא הייתי ילדה בלגניסטית וגם לא גדלתי להיות אישה כזאת. אי אפשר לומר שהגרביים שלי היו זרוקים על הרצפה יחד עם הספרים והמחברות, על אף הבלגן בראש. אני מניחה שהחינוך בבית תרם לסדר המופתי ולכך שהחדר המשותף של אחותי ושלי נראה כמו מוזיאון השעווה. זה וכנראה גם ההפרעה המנטלית שיש לה טייטל סקסי בימינו: הפרעת קשב, שתרמה לכך שאנהג בחפצי (ובחפציה של אחותי הקטנה והאומללה) כמפקדת בצבא הגרמני בתחילת שנות ה־30 שאחזה במוטו: כשיש בלגן בראש, עדיף שיהיה סדר בבית.



הייתי אלרגית לבלגן. בגיל 12 עדיין לא היה לכך שם גנרי (ע"ע מיגרנה), אבל זה בא לידי ביטוי בהתפרצויות זעם, באי־שליטה ברגשות ובתסכול תמידי. כשאני מסתכלת היום על התלמידים שלי בני ה־10, על מגוון המטלות, החוגים והחיים שהם צריכים לתפעל, אני מנסה לדמיין את עצמי במקומם ומבינה שלא הייתי שורדת. לא עם הבלגן הזה ובטח שלא בלי רשימות.



אני לא יכולה לשים את האצבע בדיוק על המשבר שגרם לכך שאתחיל לנהל את חיי ברשימות: רשימות מקצועיות, רשימות אישיות, רשימות של קניות ודברים עתידיים שאני צריכה לעשות, לצד רשימות יומיומיות טיפשיות, כמו לנתק כבל מחשמל בלילה. אבל מהרגע שזה קרה השתנו חיי, נהיה לי שקט נפשי, מחשבות שהתרוצצו מסודרות סוף־סוף בתיקיות בראש, כל אחת ממורקרת בצבע אחר. קו מחוק על רשימה שעדיין אפשר לקרוא אותה? זו בכלל אורגזמה. מחקתי את כולן, גם בווי וגם בקו? עפתי לשמיים.



פעם חלום חיי היה לשלם למישהו שיארגן לי את החיים, זאת אומרת את הבירוקרטיה של החיים, כמו עוזר אישי שידאג לבצע את כל מה שאני צריכה ולא מגיעה אליו, או כל מה שאני מגיעה אליו אבל גוזל ממני את הזמן לביצוע המטלות האמיתיות שאני רוצה לעשות, כמו לכתוב עוד ספר או לצאת לדרך עם זה הנוכחי שמחכה הרבה זמן במגירה ומחפש לו בית, או להוציא לפועל רעיונות ישנים. מנגד, אני מניחה שעם הצורך שלי ברישום, אנהל לצד העוזר האישי שלי רשימות מקבילות. קצת כמו לנקות לפני שהעוזרת מגיעה או אחרי שהיא עוזבת, אז מה הטעם? ומה יקרה אם לפתע כל המשימות יבוצעו? על זה עוד לא חשבתי.



בשבוע שעבר פגשתי מישהו שעושה המון. איך אתה מספיק הכל? שאלתי אותו בתדהמה, וניסיתי לבדוק אם יש לו טכניקה מסודרת של מימוש. אני פשוט עושה ולא מבזבז את הזמן, הוא ענה. אז לקחתי עט שהיה בנמצא והוספתי את זה לרשימה: פשוט לעשות. כתבתי והדגשתי בעט אחר בצבע אדום ובבית הוספתי לזה טוש זוהר. אין ספק, מדובר במחלה חשוכת מרפא.