היינו תלמידי תיכון כשאמרו לנו שכדאי לנו לגשת למבחן הפסיכומטרי עכשיו, כשהכל עוד טרי במוח – וכך עשינו. בכל שבוע נסענו למרכז העיר למכון הלימודים, בסיועם האדיב של שאטלים הוריים. יום אחד אבא שלי הגיע לאסוף אותנו. נכנסנו לאוטו, אמרתי “היי, אבא", וחבריי המתבגרים נהמו משהו, כמו שמתבגרים עושים. “שלום, כרמיתי", ענה אבא שלי. אלא שהפעם שמעתי משהו אחר לגמרי ממה שהכרתי. הוא לא אמר “שלום, כרמיתי". הוא אמר: “שלום כרררמיתי", עם רי"ש מתגלגלת כזו, שמעולם לא שמעתי לפני כן.
עכשיו, זה לא שאבא שלי לקה באיזו מגפת רי"ש שלא התחסן לקראתה למרות ההתרעות על התפרצותה. בכלל לא. לאבא שלי, מסתבר, תמיד הייתה רי"ש כזו על הלשון. אבל דווקא האוזניים הבוחנות של חבריי, לצדי בפורד אריקה הכחולה, זכרה יגן עלינו, פתאום השמיעו לי אותה חזק וברור. זו, בוודאות, הייתה הפעם הראשונה שראיתי באבא שלי משהו שהוא לא חלק מחטיבה בלתי נפרדת ממני שכל תכליתה בעולם היא להיות אבא שלי, אלא אדם בזכות עצמו.
אני בת בכורה. די מהר בחיים הבנתי שבכורים זוכים בכל הקופה: בכל הטוב ובכל הרע. אני זוכרת את עצמי כורעת תחת הנטל של משקפי הענק שלי שמחליקים לי על האף, רוקעת ברגליים ואומרת לאמא שלי: “אתם לא חייבים לתת לי הכל! יש מלא דברים שאני לא רוצה! אם זה כל כך טוב, קחו את זה לעצמכם". אני מניחה שהתכוונתי לחוג פיאניקה ביום ראשון, סולפז’ ביום שני, חלילית בשלישי, ריקוד ג’אז ברביעי (שבו התבזתי עד מאוד) ואולי גם מקהלה בחמישי. כידוע, למבוגרים יש נטייה לא להקשיב לילדים, ולכן, הן כבכורה והן כיצור שנגזר עליו לגייס תושייה בגלל הנסיבות, הפכתי לממטרת תירוצים מהלכת. עם יד על הלב, עד היום, לפני שהאישה הבוגרת והאמא שבי משיבות לשאלה שדעתי לא נוחה איתה, נדחפת הילדה הבכורה המשקפופרית ומנסה להצמיד לתשובה העניינית גם תירוץ מספק, כך שכל הצדדים יצאו מרוצים.
כן, כן, אני מכירה את הנאום הזה של מדריכי הורות, על ההורים שעולים למטוס עם תינוק, ועל מה קורה כשהמטוס נוחת נחיתת חירום, ועל איך שהם צריכים לעזור לעצמם קודם כדי שיוכלו לעזור לילדים שלהם ולכן עליהם לחבוש את מסיכת החמצן ורק אז להתפנות לילד. לא יודעת, איכשהו לא הצלחתי ליישם את זה עד היום, אם כי זה נשמע לי הגיוני מאוד.
כבר מזמן שמתי לב שעם מבנה התשובה הזה, שנוסחתו כוללת ענייניות פלוס צידוק, זה שנים שאני עונה לשאלה: “לאן את הולכת". כן, גם כשזה מגיע מהילדים שלי: “אני הולכת עם ל’. היא מאוד רוצה שנשב לדבר". “אני נפגשת עם א’, הוא צריך עזרה", “ג’ מתארגנת להרצאה והיא מבקשת ייעוץ". אין לי בעיה להשיב על השאלה “לאן את הולכת". יש לי בעיה עם העובדה שאני מרגישה צורך להצדיק את מעשיי, ותמיד, אבל תמיד, זה יבוא מלווה בצורך לעזור למישהו אחר. כאילו הצורך שלי פשוט לצאת קצת אינו סיבה מספקת.
בשבוע שעבר התלבשתי והתאפרתי. זה קרה כמו בכל יום חמישי. הבן שלי עמד וכרגיל, הסתכל עלי במבט סקרן. “לאן את הולכת, אמא?". “אני נפגשת עם מירב", אמרתי לו. נעלם א’ בנוסחה המשומשת שלי מצא את מקומו. עכשיו הגיע תור נעלם ב’ להשתלב בה. כבר באתי לומר: “מירב צריכה...", אבל אז נעצרתי. “אני יוצאת", אמרתי לו, “יוצאת לבלות עם חברה".
“וואלה? כך אמרת לו?", שאלה אותי מירב כששיתפתי אותה. “וואלה. כך אמרתי לו. ואת יודעת מה? הוא פתאום ראה אותי כיחידה עצמאית. לא רק כאמא שלו. הוא פתאום שמע את הרי"ש האישית שלי". היא לא הבינה את הסיפור של הרי"ש, אבל אני הבנתי מצוין. יש אמהות שהולכות לפסיכולוג, יש אמהות שהולכות לפסיכיאטר, יש כאלה שהולכות להשתטח על קברי צדיקים, יש כאלה שמסתגרות בתוך עצמן או עושות יוגה, ויש אותי, שצריכה, בתוך כל השאון והתובענות של החיים, חוג דרינק עם חברים, פעם בשבוע. אמא הולכת לחוג דרינק. בלי תירוצים, בלי צידוקים. בואו.