הסכם הפשרה שהושג בשבוע שעבר בין רשת "מעיין החינוך התורני" של ש"ס לבין אחד מעובדיה, בחסותו של בית הדין לעבודה, מקפל בתוכו סיפור ענק. אם תרצו, זה סיפור קלאסי של הון־שלטון־עיתון, שבמסגרתו מיליוני שקלים שיוצאים מקופת המדינה, כשכר לעובדי הוראה, עושים את דרכם במסלול בעייתי משהו, עד שהם נוחתים מעדנות בחשבון הבנק של הביטאון המפלגתי של ש"ס, "יום ליום", במקום בכיסם של העובדים, שבעל כורחם נאנסים לשתוק ולא יכולים לסרב.



רשת "מעיין החינוך התורני" בשמה המוכר, או "בני יוסף" כפי שהיא נקראת מאז הלך לעולמו מנהיג התנועה, היא ארגון בעל מוטת כנפיים רחבה שהקימה תנועת ש"ס לפני כ־30 שנה. הדיווח האחרון של הרשת לרשם העמותות משנת 2016 מלמד על למעלה מ־8,000 עובדים, על 36 אלף תלמידים, על 174 מוסדות חינוך ועל 684 מיליון שקל לשנה שמגיעים מתקציב המדינה.



אבישי גרינצייג הוא עיתונאי הכותב בעיתון "בשבע". קודם לכן, במשך שלוש שנים, לימד באחד ממוסדות הרשת של ש"ס. כל הסיפור התחיל כשתוך כדי הליך הקליטה שלו לעבודה, גילה שהוא חייב לחתום על מינוי חודשי בסך של כ־40 שקל, שיילקחו לו מהמשכורת החודשית, לטובת העיתון המפלגתי "יום ליום". גרינצייג לא היה לבד בסיפור הזה. בדיקה שערך העלתה כי את הפרוצדורה הזו עברו אלפי עובדים שנכנסו למערכת לפניו. גם הם, בנוסף לצורך להצטייד באישור בריאות מרופא ולהציג שתי תמונות פספורט ותעודות המעידות על ההשכלה, נדרשים לחתום על הרשאה להפחית משכרם דמי מינוי חודשיים לעיתון המזוהה עם ש"ס.



מעבר לעובדה שהתייעצות שקיים עם עורך דין העלתה כי יש בעיה חוקית קשה עם הנוהל הזה, גרינצייג הבין שמדובר פה בצינור ענק להזרמת כספים שמשמשים את צורכי המפלגה. דוח ביקורת שנערך לפני מספר שנים ב"מעיין החינוך התורני" לבקשת משרד האוצר, העלה כי ברשת מועסקים 6,553 עובדים. מכפלה של מספר העובדים במחיר העיתון הביאה את גרינצייג להעריך שביטאון ש"ס שלשל לקופתו בדרך הזו בשבע השנים האחרונות 22 מיליון שקל, חישוב שהציג בכתב התביעה שהגיש. ברשת החינוך, נדגיש, חלקו על החישוב הזה וטענו שהוא מנופח, אבל אף שהמספרים מצויים בידם, לא הציגו לבית המשפט שום מספר מדויק אחר.



כך או כך, כשגרינצייג הרים גבה, הבהירו לו ברשת החינוך הש"סית שמדובר בתנאי בל יעבור. רוצה להיות מורה? שלם עבור מינוי לעיתון המפלגתי. גרינצייג, בלית ברירה, חתם. זמן קצר אחר כך התקשר למשרדי העיתון וביקש לבטל את המינוי. אם העיתון לא מעניין אותך אנחנו יכולים להפסיק לשלוח לך אותו, הסבירו לו בתגובה, אבל כעובד הרשת תצטרך להמשיך לשלם. בשלב ראשון, כך אכן קרה. העיתון הפסיק להגיע. התשלום המשיך להיגבות. כשביקש מהנהלת בית הספר שבו לימד לפנות בשמו אל הנהלת הרשת ולדרוש שזו תפסיק לקחת ממנו כסף שאין לו שום רצון לשלם, הגיע מייל התשובה. "...לא נראה לי שיש אפשרות לבטל זאת. זו ההוראה הגורפת לכל המורים ברשת".



עובד אחר, שביקש גם הוא להפסיק את המינוי ותירץ את זה ב"סיבות אישיות", קיבל מהרשת תשובה שלפיה "...כל עובדי הרשת מחויבים בתלוש עבור מינוי לעיתון. אם ברצונך להפסיק את החיוב בתלוש, יש ליצור קשר עם מחלקת השכר ברשת החינוך שהם האחראים על נושא הגבייה, לא ידוע לי על עובד שביקש והפסיקו לו את החיוב בתלוש".



כאמור, בדיקה שהחל לערוך עם חבריו לעבודה, העלתה אצל גרינצייג את ההבנה שהוא לא לבד, ושמדובר במכרה כסף ענקי. כל אחד מעובדי הרשת, אלפים רבים, נאלץ לשלם עבור מינוי לעיתון. חלק מהעובדים נדרשים לחתום על הסכמתם. אחרים נאלצו לשלם גם בלי לחתום. עד כדי כך עשתה רשת "מעיין החינוך התורני" בעובדים כרצונה, כשהאחרונים נאלצו לחתום על מסמך שלפיו הם מתחייבים לשלם מינוי לעיתון, גם אם מחירו יתעדכן ויעלה. המחיר אכן התעדכן ועלה, פעם ועוד פעם. העובדים אכן המשיכו לשלם.



# # #



מי שמבקש לשים את האצבע על הנקודה שבה החלו אנשי רשת החינוך של ש"ס לעשות את זה מהמקפצה, יכול לסמן את רגע ההחלטה לגבות מבני זוג העובדים שניהם ברשת, שני מינויים לשני עיתונים. עיתון אחד לבעל, עיתון שני לאישה. ב"מעיין החינוך התורני", צריך לדעת, יש כמה מאות כאלה. גרינצייג השיג מכמה מהם את התלושים המשפחתיים הכפולים.



"כשהתקבלנו לרשת הכריחו אותנו לשלם". צילום: יעקב כהן, פלאש 90



"כשהתקבלנו לרשת", סיפר לי השבוע אחד המורים, שאשתו מועסקת יחד איתו במוסד חינוכי של "מעיין החינוך התורני", "הכריחו אותנו לשלם עבור שני מינויים. ממש ככה. היינו מקבלים בכל שבוע שני עיתונים. אחד לי, אחד לה. אולי הם חששו שנריב מי יקרא קודם. אבל האמת היא שאני סולד מהעיתון הזה, ומהרגע הראשון לא רצינו אותו וביקשנו שגם אם אנחנו חייבים לשלם, שלפחות לא ישלחו לנו אותם. אני זוכר שבפעם הראשונה שהתקשרתי לעיתון וביקשתי להפסיק לנו את המינויים, הם בדקו במחשב, ראו שאני עובד של רשת החינוך של ש"ס ואמרו לי שהם מצטערים אבל אין שום אפשרות להפסיק את המינויים של מורי הרשת. שאנחנו חייבים להמשיך לשלם על זה. הסיפור הזה פסק רק כש'יום ליום' נמכר, לפני בערך חצי שנה".



גרינצייג, שביקש להבין עד כמה עושים קופה על עובדים תמימים כמוהו, צלצל למחלקת המינויים של "יום ליום", הציג את עצמו כמי שמתעניין באפשרות לחתום מינוי על העיתון וביקש לדעת כמה זה יעלה לו. ההנחה שלו הייתה שקבוצה של אלפי עובדים, כמו זו של "מעיין החינוך התורני", יכולה לבטח להשיג מחיר נמוך יותר עבור חבריה. ובכן, טעות. מסתבר שככל הנראה ברשת החינוך בכלל לא ניסו להשיג מחיר נמוך. אולי אפילו להפך. שיחה קצרה שניהל עם נציגת המכירות גילתה שהמחיר שהוא ואלפי עמיתיו משלמים גבוה בכ־15% מהמחיר שיכול לקבל סתם אזרח שמצלצל לעיתון ומבקש להצטרף לקוראים.


גרינציייג, באמצעות עורכי הדין קובי רפאלי ושירלי רייף, הגיש תובענה ייצוגית נגד רשת "מעיין החינוך התורני" ודרש ממנה להחזיר לעובדיה את הכסף שגבתה מהם. כאמור, חישוב שערכו עורכי דינו העלה כי מדובר בהכנסות של כ־22 מיליון שקל שנעשו על גבם של העובדים במשך שבע השנים האחרונות - סכום לגמרי בלתי מבוטל, שמגיע לסך של כמה אלפי שקלים לעובד.



ברשת החינוך הכחישו הכל. גרינצייג, טענו בתשובה לכתב התביעה שלו, חתם על המינוי מרצונו החופשי, וגם אם הייתה בעיה נקודתית איתו, היא בטח לא בעייתם של עובדי הרשת כולם. אלה, הסבירו, היו מעוניינים בעיתון, שמחו לקבל אותו, שמחו לשלם עליו, קיבלו תמורה מלאה לכספם ועשו הכל מרצונם החופשי המלא. מעבר לכך, טענו, חישוב העובדים שציין גרינצייג איננו נכון. מהו החישוב הנכון? את זה, כאמור, נמנעו מלתת.



אלא שמסתבר שברשת לא שמו לב כנראה שבהזדמנות אחרת סיפקו גרסה אחרת בכל מה שקשור לכסף שלקחו מהעובדים. באפריל 2016 פרסם יאיר שרקי בחדשות 2 ידיעה על הגשת התביעה הזו של גרינצייג. בניגוד לתשובה לבית המשפט, שם טענו שהעובדים הם שבחרו לשלם עבור העיתון מרצונם החופשי, בתגובה לידיעה של שרקי הודה מנכ"ל הרשת, חיים ביטון, שרשת "מעיין החינוך התורני" היא שחייבה אותם לשלם. "ההחלטה לחייב את עובדי הרשת לחתום על מינוי לעיתון התקבלה בתקופת יו"ר ש"ס לשעבר, אלי ישי. עם כניסתי לתפקיד לפני כשנה ביקשתי חוות דעת משפטית לעניין, ונאמר לי כי הוראה כזאת נמצאת בתחום הספק. לפיכך, הוריתי מיידית להפסיק לחייב את העובדים לרכוש מינוי לעיתון. יתרה מכך: רכישת מינוי לעיתון כלל לא מוצעת עוד לעובדי רשת 'מעיין החינוך התורני'".



או במילים אחרות, הרשת חייבה גם חייבה את עובדיה. ולא רק זה - כאשר התברר לה ש"הוראה כזו נמצאת בתחום הספק", וזה קרה רק אחרי התובענה שהגיש גרינצייג, הורתה להפסיק.



רגע, תשאלו, ואולי באמת רוב העובדים פשוט רצו את העיתון. אולי הם כל כך אהבו אותו עד שהיו מוכנים לשלם עליו כל מחיר? ראשית, מכיוון שאיש לא שאל את העובדים מה הם רוצים, לעולם לא נוכל לדעת באמת את התשובה לשאלה הזו. מצד שני, אולי בכל זאת נוכל לנחש. איך? תראו מה קרה כש"יום ליום" נמכר לפני כחצי שנה לנעמה עידן, אשת עסקים פרטית, וש"ס פתחה עיתון מתחרה העונה לשם "הדרך". זמן קצר אחר כך שלח מנכ"ל רשת החינוך מכתב לכל העובדים. "בהתאם לאישורכם נוכו בעבר משכרכם החודשי דמי מינוי לעיתון 'יום ליום'. על פי החלטת מועצת חכמי התורה והנהלת הרשת, הוחלט להפסיק לנכות משכרכם עבור מינוי לעיתון 'יום ליום' החל ממשכורת חודש אוגוסט 2017. הודעה נמסרה לעיתון 'יום ליום', שכפועל יוצא מכך אמור להפסיק את המינוי". בקיצור, אם לא שאלנו אתכם אם העיתון מעניין אתכם כשעשינו לכם מינוי והתחלנו לקחת לכם כסף, אין שום סיבה שנשאל אתכם עכשיו אם להפסיק.



תצהיר שהגישו ברשת החינוך לבית הדין לעבודה לימד שאחרי החלפת הבעלים ב"יום ליום", מתוך 4,430 עובדי הרשת - למעלה מ־3,200 עברו לעיתון החדש במהירות הבזק. וזה מעלה כמה תהיות. הראשונה, אם העובדים אהבו את "יום ליום" ונהנו לשלם ולקרוא אותו, כמו שהרשת סיפרה לבית הדין, מה קרה שביום בהיר אחד, עם הכרזתו של אריה דרעי על הקמת עיתון חדש, ברחו כולם מהעיתון שאותו אהבו כל כך, ועוד לעיתון חדש שאין להם מושג איך ייראה ועד כמה יהיה טוב. השנייה, איך בדיוק יודעים ברשת החינוך לכמה מהעובדים שלהם יש מינוי על העיתון החדש? האם יכול להיות ששוב, גם בעיתון החדש, מתערבבים כאן האינטרסים?



כאמור, בשבוע שעבר אישר בית הדין האזורי לעבודה את הסכם הפשרה בין גרינצייג ל"מעיין החינוך התורני". גרינצייג יקבל 70 אלף שקל, פרקליטיו יקבלו 150 אלף שקל, אבל זה רק החלק הפחות חשוב בעסק. כל מי שעבד ב"מעיין החינוך התורני" בשבע השנים האחרונות יכול לפנות כעת אל הנהלתה ולדרוש בחזרה את כל הכספים שנגבו ממנו.



# # #



לכאורה, מדובר בניצחון הצדק. הכספים שנגבו בדרך לא דרך משכרם של עובדים, שממילא נהנים משכר לא גבוה, יוחזרו להם. מהטענות של רשת החינוך, כפי שהוצגו בבית הדין, ומסדרת ההכחשות שפיזרה, לא נותר הרבה. ובכל זאת, יש מקום להעלות כמה תהיות באשר לשורה התחתונה הזו, שבאה לעולם בעיקר בעקבות לחצו של בית הדין להגיע לפשרה. משום שניתן היה לצפות מסגנית נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ד"ר אריאלה גילצר כץ, למעט יותר. שהרי גם היא, יש להניח, מבינה היטב שאותם עובדים, שמתוך חשש לפרנסתם נאנסו לשלם במשך שנים על מינוי לעיתון שלא היה להם עניין בו, יחששו, מאותה סיבה בדיוק, להגיע עכשיו אל הרשת שמפרנסת אותם כדי לבקש שזו תחזיר להם את כספם. ובמקום להכריח את הרשת להגיע לאנשים האלה, שפרטיהם מצויים במחשבי הנהלת החשבונות שלה, ולשלם להם מה שנלקח מהם, נותרו העובדים האלה שוב לבדם. מצד שני, לכו תדעו. אולי בכלל השופטת חששה שאם העובדים יבואו בהמוניהם לבקש את כספם, תשלם קופת המדינה פעמיים. פעם אחת, כשחלק מהתקציב שבאמצעותו היא מימנה את שכר המורים הלך לקופת העיתון. פעם שנייה, כשחלק מהתקציב הזה יועבר למורים כפיצוי על כך.



הסיפור הזה לא יכול להסתיים פה. זה סיפור גדול מדי, שהסכם הפשרה הזה צריך להיות רק נקודת הפתיחה שלו. עכשיו צריך להיכנס לעניין מבקר המדינה, כדי לבדוק את המקום הזה שבו נפגשו מפלגה פוליטית, רשת החינוך שלה, הביטאון שלה וכספי מדינה שעשו את דרכם אל עובדי הוראה, כשכמה מיליוני שקלים מהם ככל הנראה לא הגיעו ליעדם.