"לא מצאנו שום קשר בין המאורעות שהתרחשו ב־1692 בסיילם, כפר קטן בניו אינגלנד, למאורעות המתרחשים כאן בישראל", כותבים בתוכנייה המתרגם גור קורן והבמאי גלעד קמחי ושולחים קריצה מכוונת לקהל. וגם אם הנמשל נותר עמום, צריך להיות תמים לחלוטין כדי לא לקלוט שיוצרי הגרסה העכשווית ל"ציד המכשפות" מכוונים ישירות למצבנו היום.
המחזה "ציד המכשפות" מאת ארתור מילר - שנכתב בתחילת שנות ה־50, מוצג בתיאטרון הקאמרי ומספר על שיא תקופת המקארתיזם. הסיפור מתרחש בכפר קטן ומסורתי שבו שכנים מלשינים זה על זה ומאשימים זה את זה בקיום יחסים עם השטן. אנשים מובאים למשפט, נכלאים ואף מוצאים להורג. זהו מחזה אלגורי המתאר תקופה אפלה, שבה מנסה השלטון לשלוט בחופש המחשבה ובחופש הביטוי בשם פטריוטיזם חד־קולי, נעדר סובלנות לדעה אחרת ולמחשבה אחרת.
אני מניחה שרוב הבמאים היו בוחרים בעיבוד מודרני של המחזה כדי להקל על הקהל להבין את המסר, אך לא הבמאי גלעד קמחי והמתרגם גור קורן, ששמרו על אופי המקום והזמן שבו מתרחשת העלילה - כפר קטן במאה ה־17.
בתקופה שבה אנו חיים, כשהמציאות עולה על כל דמיון, נדמה כי אין צורך להוריד את הכפפות, מאחר שהמציאות מונחת עירומה לפנינו וכל מה שנותר לעשות זה להציג אותה. למרות השמירה הקפדנית על אופי המקום והזמן, אי אפשר לא להבין את המסר הנוגע למציאות של ימינו.
צוות השחקנים נפלא ופועל כאנסמבל מתואם היטב: דן שפירא בתפקיד ג'ון פרוקטור אמין ונהדר. לצדו אלי גורנשטיין, יוסי קאנץ, רמי ברוך, איתי טיראן, מרים זוהר, עירית קפלן, נטע גרטי, אביגיל הררי ועוד. כולם יוצרים דמויות מרגשות ואמינות.
בשורה תחתונה: הגרסה העכשווית של "ציד המכשפות" לא עושה הנחות לקהל וטוב שכך. זהו כוחו של התיאטרון.