גילויי אהדה הורעפו אתמול על יו”ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן בהופעתו במועצת הביטחון. אלא שמבחינה אופרטיבית, התוצאה של נאומו אתמול היא אפס.
קינתו על סבל העם הפלסטיני, ההתקפה על ישראל, “הכוח הכובש”, החזרה על זעמו נגד ארה”ב ופסילתה כגורם מתווך, כל אלה לא הניבו ולא צפויים להניב מהלכים או יוזמות שיקדמו את העניין הפלסטיני.
מועצת הביטחון היא המקום האחרון בעולם שיכול ומסוגל לקדם את שאיפות העם הפלסטיני ואבו מאזן הוא הראשון שצריך לדעת את זה. אלא שההיגיון והשכל הישר חדלו זה מכבר להנחות את התנהלותו של יו”ר הרשות.
המועצה נחשבת גוף יוקרתי, המסגרת היחידה של האו”ם שיש לה סמכות להפעיל כוח כדי לאכוף את החלטותיה. אך די אם נזכיר את כישלונה המתמשך ואת חוסר האונים שלה בניסיון לשים קץ או אפילו רק להגביל את המלחמה המתחוללת בסוריה, שנכנסת לשנתה השמינית, כדי להסיק שמהגוף הזה לא תצמח תועלת. מועצת הביטחון הפכה בשנים האחרונות במה לנאומים נמלצים, למקום שבו שגרירי ונציגי ארצות חברות מתלוננים ומוחים על יחס לא הוגן. אולם, היחסים העכורים בין ארה”ב לרוסיה החניקו את השפעתה ולמעשה שיתקו את יכולת פעילותה. קיימת, למשל, החלטה המגדירה את סיפוח חצי האי קרים כהפרה של החוק הבינלאומי. נו, אז מה.
השגיאה האסטרטגית של אבו מאזן היא המאמץ המוצהר והמופגן שלו להציב את מועצת הביטחון כגורם מרכזי, משפיע ומוביל בהשתדלות לגבש פתרון מדיני לסכסוך. הכרזת נשיא ארה”ב דונלד טראמפ על ירושלים כבירת ישראל הציתה אש בעצמותיו של אבו מאזן והגבירה את שאיפתו להכניס את מועצת הביטחון למרכז העניינים בכל הנוגע לסכסוך. אבל זה לא ילך ולא יעבוד. קודם כל, משום שהיעד שהוא חותר אליו - הצבת המועצה כגורם מרכזי ומעורב באופן פעיל במאמצי התיווך בין ישראל לפלסטינים - הוא יעד פסול, פגום ולא בא בחשבון בעיני כל הממשלים האמריקאים בעשורים האחרונים. כל נשיא שכיהן בוושינגטון התייחס לסכסוך כתחום בלעדי ובלבדי למאמצי תיווך אמריקאים.
ואם נשיאים קודמים הקפידו על כך, אצל טראמפ, עם טינתו המוצהרת לאו”ם ולמוסדותיו, זה עוד יותר ברור. לפיכך, גם אין ספק שארה”ב תטיל וטו על כל פנייה של הרשות הפלסטינית להתקבל כחברה מן המניין באו”ם. לכן, במקום להשחית זמן ומרץ בגילו המתקדם ולהתקרבן בהפגנת מסכנות בנאום במועצת הביטחון, אבו מאזן צריך היה להשתדל להתקבל לשיחה אצל טראמפ.
המנהיג הפלסטיני היה מגלה כי בסביבתו של הנשיא האמריקאי מתגבשים הלכי רוח אשר לפיהם יש לפצות את הפלסטינים על ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל ושמדברים שם על הקשחה גורפת במדיניות מול ישראל ובדרישות ממנה.