שבוע שעבר חגגתי 28 חורפים. בשנים האחרונות תכננתי לעצמי מסיבה גדולה כחודש מראש: הזמנתי את כל מי שעלה בידי או בדרכי, שכרתי בר גדול או אולם קטן עם קייטרינג חלבי והמון אלכוהול, קניתי שמלה שיזכרו וזר גדול לראשי. לא יודעת על מה להשליך את זה, כי גם כשהייתי ילדה הורי השקיעו במסיבות יום ההולדת שלי למרות דלותם. תמיד הן היו הכי מפוארות והכי יפות בכיתה, עד כדי כך שחברי זכרו בעל פה את תאריך יום הולדתי וחיכו לו.
השנה משהו כבה בי. כנראה הנרקיסיזם שממנו נגמלתי ביום שבו נכנסתי לזוגיות היפה שאני נמצאת בה, לא שב ודרש את מקומו בעוד מסיבה מפונפנת.
"איך את חוגגת?", החברים שאלו אותי כבר שבועיים לפני. "אני לא חוגגת", השבתי. חלק ענה בצחוק גדול, פקפק בי. חלק שאל בחוסר סיפוק: "אה, עוד פעם חו"ל?".
לא טרחתי להגיב לאף אחד מהם. גם כך הפגישות איתם מתרחשות בעיקר ביום הולדתי: כמה תמונות משותפות, הצהרות אהבה פיקטיביות ורצון אחד משותף - להשתכר ולרקוד יחד. איבדתי את הטעם בזה.
בערב יום הולדתי עמדתי במטבח ועמלתי על הכנת ארוחת הערב לגור, אהוב לבי. עטפתי את העוף בפפריקה, סויה, דבש ושום, קצצתי סלט ירקות והורדתי את האורז מהגז, שלא יישרף. באוויר ניכר ריח בית, הריח האהוב עלי ביותר בעולם.
כשנכנס פנימה עם זר פרחים ענק בידו, הוא הביט בי ואמר: "את לא רצינית, גם ביום ההולדת שלך את מכינה לי אוכל?". הבטתי בו בעיניים מאוהבות. הוא רכש לי כבר זר פרחים כמה ימים לפני, אבל התעקש להביא עוד אחד לכבוד יום ההולדת. הוא צעד אלי באטיות. לא אגזים פה עם הרומנטיקה, אבל זה מה שקרה: ביד אחת אסף אותי אליו, ביד השנייה הגיש לי את זר הפרחים ולחש: "מזל טוב, ילדת יום הולדת שלי". פרצתי בבכי על כתפו. הוא הניח במהירות את הזר על הכיור וחיבק אותי: "מה זה? אסור לבכות ביום ההולדת! למה את בוכה?".
הבטתי בעיני הדבש שלו, אותן העיניים שלקח לי זמן לא מבוטל לדעת אם ארצה להפקיד את לבי בהן. לחשתי לו: "אלה דמעות אושר, יש פה כל מה שאני צריכה".
שעה אחר כך הייתי צריכה לשכנע אותו שאני באמת לא רוצה מסיבת יום הולדת. שהוא לא צריך לנסוע לקנות קישוטים, עוגה וממתקים ולהזמין את הורי ואחיותי. רק לאחר צ'ייסר וויסקי, כמה נרות דולקים ומוזיקה יפה ברקע, כשאנחנו זה מול זה, הוא האמין לי, הרגיש יחד איתי, שזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש לעצמי. בלילה, לפני שעצמתי עיני, הוא אמר לי: "זר הפרחים הוא רק כדי לקשט לך את היום. את המתנה אביא לך ביום הולדתי, עוד שלושה ימים".
***
שלושה ימים ועשר שנים מפרידים בינינו. בשנה שעברה ניסיתי לצרף אותו לאחת המסיבות שעשיתי. "נחגוג יחד", אמרתי לו. בבוקר שאחרי, זה התברר כסבל גדול. האיש השקט שלי הרגיש אבוד בקהל. אני הרגשתי כמו מכונת חיוכים משומנת. "בשנה הבאה אנחנו נוסעים", החלטנו. וכך היה.
לפני כמה ימים נסענו לצימר בצפון כדי לחגוג לשנינו גם יחד. הפתעתי אותו בטיול טרקטורונים אתגרי, שעורר בו את ילד הפרא שהיה בנעוריו. החזקתי בכל מה שהיה ברשותי והתפללתי שלא אכנס לכותרות העיתונים ביום ראשון.
בלילה עמדנו במרפסת הצימר והשקפנו על הגליל המערבי הסוער והחשוך. קיווינו לברקים שיאירו לנו עליו קצת, ובכל פעם שהגיע אחד כזה גור הניח את ידיו על אוזני וסתם אותן מפני הרעם העתיד לבוא. הוא הביט על הגבעות, על ההרים, על העמק, ואמר: "כאילו שאלוהים לקח חתיכת נייר, קיווצ'ץ' אותה וזרק, ככה בדיוק זה נראה. וזה כל כך יפה".
שתקתי. הקשבתי לו. פעם חשבתי שעולם הדימויים שלו צר, אבל בכל יום אני מגלה איזה גבר חכם, יצירתי ואינטליגנטי יש לי. אהבתי את הלילה ההוא. היינו רק אני, הוא והסערה. הוא הצחיק אותי, אהב אותי. וכשליטפתי את פניו ואמרתי כמה שהוא חשוב לי, כמה שהוא חצי מהלב שלי, וכמה שאני לא יכולה לנשום בלעדיו, הוא עצם את עיניו והקשיב לי בחיוך.
מה יפה היא האהבה. הסופר דוד בן יוסף כתב פעם: "אני מאמין באמונה שלמה בכוח ההבראה האדיר הטמון באהבה, אני מאמין באמונה שלמה באוצר הרפואי המסתורי שקוראים לו אהבה, זה האוצר אשר אנשים משתוקקים אליו כל כך, כי הם יודעים במעמקי נפשם שהוא יכול להציל אותם".
והיא הצילה אותי. מאהבה עצמית מוגזמת, מניסיון להרוות את עצמי בכל מה שזמין, מהמלנכוליות והתוגה הענוגות כל כך.
***
בוקר אחרי העיר אותנו בעל הצימר ובידו שקית לחמניות. "אשתי שלחה לכם, שלא תהיו רעבים", הסביר. אמרנו תודה וציפינו שילך, אבל הוא התעקש לעמוד במקומו. "אתם יודעים, 30 שנה אנחנו ביחד, הרבה זוגות אנחנו רואים פה, בצימר", אמר. "יש כאלה שחוזרים לכאן בפעם השנייה והשלישית, עם בעל אחר או אישה אחרת, אבל זה צימר מבורך. שלא תחשבו שאנחנו סתם דורשים הרבה כסף. מפה יוצאים רק דברים טובים".
חייכנו לעברו. כשהסתובב ללכת, הבטנו זה בזה והתאפקנו לא לצחוק. רגע אחרי כן הוא שב על עקבותיו ואמר: "יש חמאה במקרר, תחזירו אותה אחר כך, בסדר? חבל לזרוק". ואז יצא מהצימר. הפעם הרשינו לעצמנו לצחוק. "את רואה", בן זוגי אמר, "כזה אני רוצה להיות. מגפיים, ער מארבע בבוקר, טרקטור קטן וחצר ענקית שאוכל להפוך לך לארמון".
"30 שנה תשרוד אותי?", שאלתי.
"תני לי גם 40", הוא השיב. חשבתי לעצמי כמה הייתי רוצה לנצור את הרגע הזה, בצימר ההוא, ביום ההוא. "ילד יום הולדת", קראתי לעברו. "קדימה, הולכים ליקב שאתה אוהב, תתארגן".
שעה אחר כך ישבנו ביקב, שאליו הגענו בטעות בתחילת ההיכרות שלנו. הוא כל כך קסם לנו. האופן שבו בעל היקב מוזג את היין, נתחי הבשר, השקט שהיה שם, גרמו לנו לחזור שוב ושוב לאותו המקום על הבר. בעל היקב שמח לראות אותנו. העניק לנו את המקומות הקבועים שלנו וחיבק את גור למזל טוב.
כשגור בחר יין, אני הבטתי על הגשם שירד בחוץ. זה היה מבול של שמחה ושל אהבת חינם. ההוא שם למעלה פרגן באותו הבוקר. כשסובבתי את ראשי חזרה, לשאול אותו איזה יין בחר, המתינה לי קופסה שחורה בידו. "מרסל שלי", הוא פתח, "המתנה הכי טובה שאוכל לאחל לעצמי היא להזדקן איתך. לראות אותך כל בוקר, לגדל איתך ילדים ולאהוב אותך. את רוצה להיות אשתי?". הוא פתח את הקופסה וחשף טבעת יהלום נוצצת. הטבעת הכי יפה שראיתי בחיי.
"מזל טוב!", צעק בעל היקב ויושבי המקום הרימו כוס יין. "רגע", עצר אותם אהובי, "היא עוד לא ענתה".
חיבקתי אותו, הכי חזק שיכולתי. לבי בלבו, צערי בצערו, אושרי באושרו, תקוותי בתקוותיו, נפשי בנפשו וחיי בחייו. לחשתי באוזנו: "כן, גור שלי, אהיה אשתך".
זו הפעם הראשונה בארבע השנים האחרונות שאני כותבת אליכם ומחייכת. כי יש טבעת יהלום על אצבעי ובכל הקלדה היא רוקדת מולי. כמו אומרת לי שזכיתי להיות אוהבת ונאהבת. כל כך נאהבת.